שלושת דרי מעוני (אברהם חלפי)

הלילה אקדיש לכם שיר/

עכביש בקורים/                 

עכבר מכרסם בספרים/

וליצני של פורים//

החודש האחרון היה גדוש בטיולים- כנס בסנטה מוניקה, כנס בניו-יורק, רוד-טריפ בניו-אינגלנד, כנס בפילדלפיה.

החודש האחרון היה גדוש באירועים- מבצע "עמוד ענן", לוויה בארה"ב, אירוסין בארץ.

החודש האחרון היה גדוש באורחים- מיקה ומנה, עכבר, אמא.

הלילה אקדיש לכם בלוג- קבלו את נידבת השליחה.

רציתי להקדיש את הרשומה הזו לאהרון וגיל, שגרמו לי לשיר לפני קהל.

נקודת המוצא הייתה ידועה לנו: אפ-סטייט ניו-יורק, בכנס השנתי של שליחי צפון אמריקה. היעד הסופי היה ידוע גם כן: אוטובוס מבוסטון ביום חמישי בבוקר, חזרה לניו-יורק. מה נעבור בדרך- אין איש יודע, למעט העובדה שנסתובב באזור ניו-אינגלנד. ובכן, מניו-יורק נסענו לאוני' ייל שבניו-הייבן (קונטיקט). סיור קצר עם אמיר מ-ייל ב-ייל, תמונה בבריכה של ייל לשיחזור תקופת האימונים של אבא כאן לפני 40 שנה,  וממשיכים לניופורט (רוד איילנד). בניופורט אהרון (פיטסבורג) וגיל (קורנל) הדגימו לצ'לסי המלצרית איך סועדים מתחילים עם מלצריות מקומיות שחושבות שהן ספרדים, ובתמורה זכינו (כלומר- שילמנו על) צ'ייסר על חשבון הבית. בהתאם לאווירה המופרעת של הערב לא מצאתי כוחות להתנגד לכך שבדרך חזרה למלון ניכנס למועדון קריוקי. כיאה למי שחיים בסרט, החלטנו לעלות לשיר את I Want It That Way של הבקסטריט בויז. היה מאוד מוצלח, או כך לפחות העידו צווחות האושר של בנות ה-21 שהגיעו למועדון בדיוק כששרנו את הפזמון. למחרת יצאנו לבדוק את האחוזות של משפחות ון-דר בילט וקנדי: בתים צנועים בסך הכל- שום דבר ששתי אוגדות של משרתים לא יכולות לעמוד בו. כדי להצדיק את השליחות שלנו, זכינו גם לסיור אישי בבית הכנסת "טורו" בניופורט, שהוא בית הכנסת העתיק ביותר בארה"ב שעדיין עומד על תלו. משם, המשכנו לקייפ-קוד (מסצ'וסטס)- חצי אי פצפון לחופי האוקיינוס האטלנטי, שעונת התיירות שלו היא ממש לא בסוף חודש נובמבר. קר, מעונן, ומלא אוקיינוס באופק. אחרי שהלכנו לאיבוד בביצה מקומית, רק כי רצינו לבדוק את אחת מנקודות התצפית באי, ואחרי שבלבלנו את השכל למלצר במסעדה ברזילאית (משהו שקשור לכך שאני אומנית מפורסמת בישראל ואהרון וגיל הם שומרי הראש שלי), מצאנו את הדבר היחיד שלא היה סיכוי למצוא בעיירה הנידחת הייאניס שבקייפ-קוד: מועדון קריוקי. מכיוון שכבר היינו מתורגלים, ידענו שאי אפשר להמם את הקהל עם הבקסטריט בויז מיד עם השיר הראשון, ולכן הפעם חיממנו את הקהל עם Hit Me Baby One More Time  של האגדה והשיגעון בריטני ספירס, ואחרי הפוגה (שנועדה לתת לקהל לאגור כוחות לפני טירוף חושים מוחלט) עלינו ל- I Want It That Way. הקהל איבד את זה לחלוטין כשהתחלנו להסתובב ביניהם כאילו היינו מינימום רובי וויליאמס ו/או קיילי מינוג (כן, אני יודעת שהם אקטואלים בערך כמו הבקסטריט בויז וכן, אני יודעת שקיילי מגיעה לי פחות או יותר לברך). מכיוון שעם שחר היה עלינו לדהור לבוסטון כדי להספיק להגיע עד 9:30 ולעלות על האוטובוס לניו-יורק, ומתוקף היותי הבחורה האחראית (והיחידה) בהרכב, אני הייתי ממונה על ההשכמה. כדי לא לאכזב שמתי שעון ל-6:30, והתעוררתי לא דקה אחת לפני 7:50. אין כמו קצת אדרנלין והיסטריה כדי להתחיל את הבוקר.

מפתיע, אבל הרוד טריפ הזה הסתיים בשלום- למרות, ואולי מכיוון, שאני ניווטתי כל הדרך. למרות, ואולי מכיוון, שלא תכננו שום דבר מראש. למרות, ואולי מכיוון, שזה היה הרוד טריפ הראשון של כולנו. והוא לא סתם הסתיים בשלום- הוא היה מושלם.

האם שלשתכם אוהב/

כי היו חייכם קולב/

שתולים חלומות עליו//

רציתי להקדיש את הרשומה הזו למדינת ישראל.

כמה מוזר לשמוע על "עמוד ענן" ברדיו שפתוח במשרד, להרצות לפני סטודנטים בשיעור מן המניין על מה שקורה בארץ, לפתוח להם מפה ולשרטט טווחי ירי. כמה מפחיד לדבר עם לופ בסקייפ, כדי שתספר לסטודנטים שלי מה קורה בארץ, ולהיתקע עם הקיר שמאחוריה כי היא ברחה למקלט באמצע השיחה. שלוש פעמים. כמה מרגש לחשוב שבעוד חודש אחשוף את הסטודנטים שלי ליפי הארץ שהיא ביתי, ואקשור אותה כעוד נדבך בזהות היהודית שלהם. כמה משמח ששפר עליי מזלי ואני במקרה אהיה בארץ ביום הבחירות ואוכל להצביע, בשעה ששאר עמיתיי, 200 השליחים הצעירים שבמקרה לא יהיו בארץ ביום הבחירות, לא יוכלו להצביע בבחירות המוקדמות שמעבר לים, מכיוון שאנחנו לא מוגדרים "עובדי הסוכנות", אלא רק "מתנדבים"- ולכן לא רשאים לבחור בחו"ל. אבסורדי עד כדי גיחוך שלמעט דמי המחייה, שאותם אנחנו מקבלים מהקהילה המקומית, אנו כפופים לסוכנות בכל דבר ועניין, אך כאשר אנו נדרשים להשפיע על דמותה של ארצנו מבפנים, ולא רק במאמץ חינוכי-הסברתי מבחוץ, מפנים לנו עורף.

ידעתי, אתם רעים נלבבים/

אתם רעי- ידידי/

הו יצורים לילים, עלובים/

כבד צילכם בעיני//

ואלה תולדות אלוהים/:

שדים חיללו שיבתו/

והוא הנצחי, הנצחי/

לנגד בגד בדמותו//

רציתי להקדיש את הרשומה הזו לארט וויסברג, שהלך לעולמו לפני שלושה שבועות והוא בן 88. ארט ואישתו ג'ואן פתחו את ביתם היהודי החם ואימצו את אבי כבן (נוסף על חמשת ילדיהם) כשלמד לתואר שני באוניברסיטת מרשל בעיר האנטינגטון שבמדינת ווסט וירג'יניה, לפני 40 שנה.

כמה מכם יודעים למקם את ווסט וריג'יניה על המפה? כנראה שלא הרבה, כי אפילו אמריקאים לא יודעים איפה המדינה הזו נמצאת ונוטים לחשוב שהכוונה היא למערב מדינת וירג'יניה. אז לא, ווסט וירג'יניה ("וירג'יניה המערבית") היא מדינה דרומית בפני עצמה, עם נופים מדהימים וקהילה יהודית רפורמית חזקה, שהלכה והצטמצמה עם השנים.

אחרי הרוד טריפ, ואחרי שחוויתי חג הודיה לראשונה בחיי (נו, מרגש), קיבלתי את ההודעה על פטירתו של ארט. מיד הפכתי (=אמא הפכה) עולמות והצלחתי למצוא טיסה לווסט וירג'יניה, כשבמקביל אבא שלי עלה על מטוס מהארץ כדי להגיע ללוויה. קצרה היריעה מלתאר את החוויות הסוריאליסטיות שעברתי בדרך לווסט וירג'יניה. זאת, משום שיהיה צורך להרחיב על קונקשן של חצי שעה שהתארך לשלוש שעות (כי הדיילת היחידה על המטוס הקל המצ'וקמק שמטיס לווסט וירג'יניה איחרה לטיסה); על בת' שחיבקה אותי במטוס (אחרי שהסברתי לה שאין ממש בתחושת החלחלה שאחזה בה כשחשבה שאולי השושבין הישראלי שהיה בחתונה שלה ושל בן זוגה, מסתובב בישראל בעודו נושא מכונת ירייה יומם וליל. איי קיד יו נוט); על מזוודה שהלכה לאיבוד (קללה על ראשם של יו-אס אירווייז); על פשפוש בארון של בחורה בת 14 כדי למצוא בגד הולם שאינו ג'ינס, ללוויה; על כך שמרוב שווסט וירג'יניה היא אמצע שום מקום, הרשת הסלולרית שלי לא מכסה אותה בכלל; על לוויה עם מסדר כבוד של צבא ארה"ב (ארט שירת בצבא ארה"ב במלחמת העולם השניה); ועל כך שאחרי ארבעה חודשים בנכר, פגשתי את אבא שלי למשך שלוש שעות, בבית כנסת רפורמי בעיר האנטינגטון שבווסט וירג'יניה. היו דמעות.

אני מודה על הזכות שנפלה בחלקי להכיר את ארט, ושזכיתי ללוות בדרכו האחרונה את מי שהיה לי כסב, אך יותר מכך- את מי שהיה אבא לאבי.

רציתי להקדיש את הרשומה הזו ליעל גידניאן, חביבת לבי, לרגל אירוסיה לדרור החביב גם הוא.

יעלי ודרור, אני פשוט אוהבת אתכם ולא מסוגלת לתרגם למילים את תחושת האושר שהציפה אותי כששמעתי את הבשורה המשמחת!

אני מקדישה לכם את הפסל "אהבה" שבמוזיאון ישראל- את הבשורה על אירוסיכם שמעתי בדרך לכנס בפילדלפיה- שבה נמצא הפסל המקורי של LOVE. בניגוד למצופה, ההעתק הירושלמי עולה עשרות מונים על המקור- בגודל ובצבע, מה שממלא את הלב בגאווה ירושלמית בריאה. רק אהבה!

רציתי להקדיש את הרשומה הזו למיצי, העכבר שחולק איתי את הדירה.

מיצי נצפה לראשונה כשהגיח ביום חמישי ממקום מושבו שמתחת לתנור, במוצ"ש תועד מתחת לספה ואז הוברח על-ידי עירא (אני הייתי עסוקה כי בדיוק נעמדתי על השולחן וצווחתי באימה) ואוגף בפינת הסלון- שם העביר את הזמן עד שהאקסטרמינייטור הגיע. ולא, האקס' לא תפס אותו. אחרי שבהה בי באימה בשני בערב, מיצי ברח מתחת למדיח ומאז לא נראה שוב בדירה.

איפה הוא נודד בלילות/?

איה מנוחתו בימים/?

אולי מתפלל הוא עכשו/?

האם שלושתכם שומעים//?

בסופו של דבר החלטתי להקדיש את הרשומה הזו לאמא.

אמא הגיעה לפה ביום ראשון עם מזוודה וחצי מלאות בכל טוב ארץ הקודש (כולל גבינות. נשבעת שמעולם לא חשבתי אפילו לבקש גבינות) ומרגע שהגיעה פועלת לשדרוג הדירה שלי לכדי בית של ממש. אגב, לא מן הנמנע שאמא היא שהבריחה את מיצי (לדבריה היא פנתה אליו ישירות והמליצה לו בחום למצוא דירה אחרת). מצד שני, יכול להיות שלעובדה שבמשך שעתיים היא עברה עם הנרי מהתחזוקה (כפרה עליו. הוזכר כבר ברשומות קודמות והוא הגבר המשמעותי בחיי כרגע) והורתה לו איך לסתום את כל החורים בקירות הדירה- יכול להיות שיש לכך קשר להיעלמו של מיצי. כל הסרקזם והשנינות שלי התבלבלו והתלבלבו עם הלביבות שאמא הכינה הערב, אחרי שבבוקר שלחה אותי עם סנדוויץ' וקפה לדרך. תצורף אמא למערך השליחים לאלתר. אמא- אני אוהבת אותך.

הו שלושת דרי מעוני/

עכבישי/,

עכברי/

ליצני/

הלילה אקדיש לכם שיר/,

קבלו את נידבת העני//

שבתות וחגים // עניינים שבשגרה // Oh Sandy

שתים עשרה שבתות, שבעה ימים טובים, חמישה ימי חול המועד, אחת שפעת

מאז שהגעתי למרילנד, כל תמצית ההוויה היהודית התרגשה עליי: חגים, יין, זמרה ומרק עוף.

החל מראש השנה, במהלכו התוודעתי לקיומו של סדר ראש השנה שכולל רק ברכת שהחיינו ובורא פרי העץ, בלי כל הברכות המבוססות יותר (או פחות) על אויבינו, שונאינו, כורתינו, ראשינו ודגינו. החג כלל גם כמה דמעות יהודיות טובות, מחווה לסבתא- במקום ללחוץ לה את היד לפי מקצבי תקיעות השופר, לחצתי לעצמי את היד.

עבור דרך יום הכיפורים, החג האהוב עליי בשנה, בו שימשתי "מקבלת פנים" (greeter) בכניסה למניין הקונסרבטיבי, שהיה המניין הגדול בקמפוס- כ-800 סטודנטים הגיעו לקפלה (chapel- בית תפילה הנעדר כל סממן דתי כלשהו, ויכול לשמש כל קבוצה דתית באשר היא) ושמעו את החזן מחזן תפילה ללא פיוטים וזמירות, באמצעות רמקול. עבורי, בוגרת בית הכנסת הגדול ביום הכיפורים, היה מוזר לעבור את החג בלי שיר אחד לרפואה ועם שלוש שעות הפסקה כולל שנ"צ בין מוסף למנחה. מזל ששמרית הייתה איתי בחג בקמפוס, כדי לתת קצת תחושה של בית...

עצור להפסקה בסוכות ושמחת תורה- בהם התענגתי על הפטור מיום טוב שני של גלויות, וזכיתי ליומיים חופש. בסוכות, כמו סוכות, נפתחו שערי שמים והניסו אותנו לתוך הבית פנימה מיד אחרי הקידוש. ביום השמיני של החג קרו שני אירועים מרעננים: האירוע המרענן הראשון- מאחר ששמיני עצרת ושמחת תורה נחוגים בנפרד, בשל הקונספט של שני ימים טובים, זכיתי להיות נוכחת בשמיני עצרת בבית הכנסת בעת תפילת הגשם (ולא מחוץ לביה"כ בעודי נסה מפני ספרי תורה קופצים). זה לא קרה מזמן. אירוע מרענן זוטא- בערב שמחת תורה נסעתי לקמפוס (מיד אחרי שהחג הראשון נמוג לו) ויחד עם כל צוות ההלל חזיתי במאות סטודנטים- רובם ממרלינד, מיעוטם ממגוון מקומות בחוף המזרחי ששמעו על טירוף מרילנד בשמחת תורה, רוקדים במעגלים מעורבים ונפרדים, אך כולם ביחד לפי אותו שיר ואותו מקצב, בשיא הטבעיות וההתלהבות, עם ספרי התורה. מאוד יתכן שהאלכוהול בדמם עזר לחוויה (שלושה סטודנטים נתמכו על-ידינו בעודם מקיאים את נשמתם לתוך פח אשפה), ועדיין זה היה נחמד מאוד.

האירוע המרענן השני היה בשמחת תורה- השכם בבוקר (על מי אני עובדת, זה היה כמעט צהריים) נסעתי לבית כנסת שוויוני בדי.סי, לא לפני שעצרתי לכוס שוקו בבית קפה קטן וחמוד (כן, נו, ניצלתי עד העצם את העניין הזה שאני לא מחוייבת ליום טוב שני). הגעתי לבית הכנסת בדיוק בזמן- ברגע שבו סיימו את ההקפות. נס כזה גלוי עוד לא קרה לי. בבית הכנסת התארגנו חיש-מהר לעלייה לתורה, וכמקובל איפשרו לכל באי בית הכנסת לעלות. עכשיו, אתם צריכים להבין שבאמריקה (וכנראה בהרבה קהילות מחוץ לישראל), כמעט כל יהודי נושא עמו שם שני עברי. כאשר מאן דהו עולה לתורה, הוא אומר את שמו המלא וכן את שם הוריו. למשל "ג'ניפר נעמי בת מרים ויחזקאל". למשל. אני, כפי שכבר ציינתי פה, נושאת שם שני לועזי, שלא לומר נוצרי-משהו. מה רבה הייתה בלבלתו של הגבאי כשהגיע תורי לעלות והצגתי את עצמי כ"יעל גרייס בת רחל ומשה". משהו ב"גרייס" וברצף השמות לא ישב לו טוב. בסוף הוא התאושש, ואני ביקשתי את נפשי למות. או לכל הפחות להיעלם מתחת לבימה. למה?? נורא פשוט: להווי ידוע שאני לא שרה. או מזמזמת. כלומר- אני כן, לא כשאחרים שומעים אותי ויכולים לדעת בוודאות שאני נעדרת כל זיקה שהיא למשהו שיכול להשתמע כמוזיקה. ובכן, אחרי שאני התאוששתי מבלבלתי-שלי כשהגבאי קרא לי (ממש הסתובבתי לראות אם הוא מסמן למישהו שיושב מאחוריי לעלות לתורה, אבל הבנתי שהוא קורא לי ושהגיעה שעתי), עליתי לתורה ולא איכזבתי. בפנים אדומות ובוערות ממבוכה זייפתי כהלכה את הברכות, ואפילו העובדה שיש לי "ר" אמיתית ולא "R" לא הספיקה לייצב את שאריות בטחוני העצמי.

וכלה בשפעת- חשבתי שאני מצטננת, התכחשתי ואז קרסתי. כמו כל אדם שקורס ממחלה, עשיתי את המעשה הנבון ויצאתי מהבית. תוך שלוש שעות העמדתי סיר של מרק עוף שיצא לי (עם כל הצניעות ובהנחייתה הצמודה מעבר לים של אמא "לבוא להכין לך מרק?" גרטל) מעולה. מאז, אני על הגל וממשיכה לעשות ניסויים קולינריים, מהם מוצלחים יותר (סופלה גזר) ופחות (מרק עדשים).

הטוב, הרע והמכוער, גרסת סילבר ספרינג התשע"ג

הכיף: לסגור שבת בקמפוס ולישון בדירות של סטודנטים, כשבדירה שממול נדחסים 100 סטודנטים לעונג שבת ושירה לתוך הלילה. או להסתובב בקמפוס בשבת אחה"צ, לשחק כדורעף ב-quad או לעבור איתם על עיתונים ישראלים וכותרות השבוע. או סתם להירדם על פיסה של דשא עם ספר של גרוסמן. ועוד כיף: אוניברסיטת מרילנד מציעה תוכנית לתואר שני בהוראת עברית כשפה שניה. רצה הגורל ומסביבי גרים שלושה זוגות שקשורים בדרך זו או אחרת לתוכנית. המשמעות: ערב שבת עם חבר'ה ישראלים בגילי, חובבי עברית. בדיחות על מאין/מאיפה, אותיות בומ"פ ושאלת השאלות- אבשלום קור- בעד או נגד. יש בלשנים בקהל!

הקשה: עבודה בימי שישי. שומרי השבת שבצוות חותכים קצת מוקדם, שעתיים לפני כניסת השבת, אבל זה עדיין מרגיש מעט מדי זמן. המשמעות היא שאם אני נשארת בשבת בדירה, עליי להישאר ערה בחמישי בלילה עד מאוד מאוחר (או אם להציג את זה מכיוון חיובי- עליי להישאר ערה עד שישי בבוקר מאוד מוקדם) כדי לבשל. חסרה לי ירידת המתח שלפני שבת, ההפוגה והתכונה השונה (כן, נו, גם אם רוב המשפחות חוות אובדן שפיות זמנית בימי שישי בשעה שלפני שבת). האתגר גדול במיוחד בשבתות בהן אני נשארת בקמפוס, ואז לכאורה אני עובדת ישר לתוך שבת. לכן אם אני נשארת בשבת בקמפוס, אני פשוט הולכת לטבילה של יום שישי והולכת לשחות באחת משלוש הבריכות החצי-אולימפיות שבקמפוס.

המגעיל: הג'וקים פה. הם רבים, הם מגעילים, ואחרי שעשו הדברה בקומת המרתף נמנעתי מלעשות כביסה כי חדר הכביסה היה מלא בגופות של דברים קטנים וחומים הפוכים על גבם, כאילו אומרים לבורא עולם: "הריני שלך, גאל אותי מיסוריי, קחני-נא".

אות היען המצטיינת

במשך זמן רב אנשים דיברו על סנדי. ראיתי את הסרט גריז בעבר ולא הבנתי מה פשר הנוסטלגיה הזו פתאום. ואז הבנתי שהם מדברים על הוריקן, ועדיין לא הבנתי מה ההתרגשות- הרי אייזק כבר ביקר פה מיד כשהגעתי לארה"ב, אבל לא התקרב למרילנד. ואז הגיע המייל ממאיה. מאיה היא הסופרוויזורית שלי. בחורה רגועה בדרך כלל, וכך גם היה המייל שלה. "הי יעל, רציתי לוודא שאת יודעת איך להיערך להוריקן- נראה לי שכדאי שיהיו לך בקבוקי מים, טונה, לחם ופנס. אגב, יש לך מושג אם אתם מחוברים לחשמל בכבלים תת/על קרקעיים?". פה חשדתי. ביום ראשון, כשרבו ההתרעות על הסופה המתקרבת, עשיתי את המעשה המתבקש והלכתי לסופר. את אות היען המצטיינת קיבלתי אחרי שקניתי בדיוק את כל מה שצריך לקראת ההוריקן: בקבוק קולה, ראשי שום, תפוחי אדמה, רימון, עציץ בזיליקום (במבצע!), וחלב. I am all set. אפילו פנס לא היה לי. כדי להוסיף חטא על פשע פתחתי חדשות והתעדכנתי בתחזית: כן, עין הסערה צפויה לעבור ישר דרך וושינגטון. אני בתגובה: מעבירה ערוץ ורואה ארבעה פרקים ברצף של The Big Bang Theory.

אז במרילנד, ממש כמו בירושלים בשלג, בוטלו הלימודים בשני ובשלישי בשל הסופה והמבול העז. יומיים קסומים של התחפרות בבית, בתוספת ארוחת בוקר מפנקת אחת עם עירא (השליח ל-USY שגר בבניין שלי), גברי (מניו-ג'רזי, מוזיקאי ומורה למוזיקה ב-JDS) ומיכאל (חבר מהאוני' שלומד תואר שני פה בג'ורג'טאון). בשלישי בבוקר הרוחות שככו ונותרנו רק עם הגשם, וללא הפסקת חשמל/מים אחת לרפואה. זה הוריקן זה? בכל מקרה, העניין הוא שלא רק ביטול הלימודים דימה את ירושלים בעת שלג- גם הטמפרטורות. היום, כשחזרנו לעבודה, היו בחוץ 5 מעלות (40 פרנהייט). 5 מעלות!!! גוואלד, מה יהא עליי בדצמבר, אם כבר עכשיו אני לובשת את מיטב מחלצות החורף שלי?! המשמעות היא אחת בלבד: קניות. אחלו לי בהצלחה, רבותיי, חורף קשה לפנינו.

שנה טובה: תקציר אירועי החודש הראשון

שבת פתיחה > סמינר מרכזים > נרגילה ונשירה > שבת בדירה > הדרך ארכה עד מאוד

קצת תכל'ס

שבת פתיחה: ובכן, אוני' מרילנד התברכה בקהילה יהודית עצומה (כאמור, למנגל הפתיחה הגיעו 1100 איש). בערב השבת הראשונה של שנת הלימודים בקמפוס, היו בערך 700 סטודנטים בתפילה (בשלושה מניינים מזרמים שונים), וכמחציתם נשארו לארוחת ערב (שלמרבה ההפתעה הייתה טעימה מאוד (וכבר טעמתי תוצרים של חדרי אוכל כאלה ואחרים). כדי לא להישאר לישון בקמפוס בשבת קיצית ארוכה מאוד מאוד, צעדתי בתום הארוחה עם הדירקטור לביתו, כדי לבלות שם את שארית השבת. הלכנו שעתיים, וזה עוד נחשב קרוב. עכשיו, זה לא שאף פעם לא הלכתי ברגל בשבת, אבל פתאום המציאות חבטה בי במלוא עוצמתה- ממש תפסה אותי בכתפיים, נענעה אותי (היא די בוטה, המציאות) ואמרה: ירושלים? לא.  קרי, בראש השנה, לא אוכל לעשות כמנהג ירושלים- ארוחה אחת בבית, לקפוץ בערב ליובב, ארוחה אחת אצל סבתא, עוד מנגל אצל ישי, קפה אצל רוני, ועל הארוחה הרביעית מדלגים מפאת עומס על מערכת העיכול. מסרו ד"ש שם בבית, כן?

Leadership Retreat: (על רגל אחת, ולטובת יוצאי צופים: סוג של סמינר מרכזים לסטודנטים שמשמשים כראשי הקבוצות הפעילות בהלל). במהלך הסמינר אני וקורין (אחראית על קשר עם ה-Greek students, ואני שוב מזמינה אתכם לברר מה זה אומר Greek life) העברנו סדנת "אינגייג'מנט בייסד ריליישנשיפ". הכוונה אינה (לצערי) ל"המדריך המלא לזוגיות" מבית היוצר של ג'ידייט, אלא לאסטרטגיות יצירת קשרים עם סטודנטים חדשים והרחבת מעגלי ההשפעה שלנו כג'ואיש לידרז. העברנו את הסדנה לארבע קבוצות שונות. במסגרת חוסר הביטחון שעוד מקנן בלבב פנימה, עם הקבוצה הראשונה אני הצגתי דברי פתיחה בלבד, וקורין עשתה את כל השאר. עם הקבוצה השנייה כבר הרגשתי בנוח כדי להנחות את הסימולציות (ולא רק לבהות בסטודנטים, שזה קצת מביך- אותי ובעיקר אותם), ועד הקבוצה הרביעית כבר ממש התפרעתי והגבתי בזמן אמת (!!) לדברים שהם אמרו. ממש כך. את השבת סיימנו בסבב אחד גדול- מה כל אחד מאחל לעצמו ולנוכחים לשנה החדשה, ולוואי שהייתי יכולה לחזור עכשיו על כל הדברים המרגשים שנאמרו.  #that'sHillel.

Hokkah On The Mall: השבוע הקבוצה TERPAC (טראפין* איזראל פאבליק אפיירז קומיטי) ארגנה אירוע פתוח בשדרה הראשית בקמפוס (הנקראת גם mall, כמו ה-mall בוושינגטון די.סי.- שזה ממש לא קניון אלא שדרה רחבת ידיים וארוכה עד למאוד). הקבוצה, ששמה לה למטרה להעמיק את ההיכרות עם תרבות ישראל בקמפוס, הוציאה נרגילות ופרשה מחצלות, והזמינה עוברי אורח להסב לשאכטה. רק היה חסר איזה חומוס מאיזה מטבח מפוקפק באבו-גוש. האירוע היה מוצלח ביותר והייתה אווירה מאוד טובה ולבנטינית, אך בה בעת מסתמן שהאתגר האמיתי שלי השנה יהיה לייצר שיח תרבותי שמתקדם שלב אחד מעבר לנרגילה ולגמל (וכן, יש גמל. באירוע יום העצמאות מביאים גמל. לא בובה של גמל, ג מ ל). אבל עוד חזון למועד.

*טראפין- אותו צב שמשמש כסמל של האוניברסיטה. כפי שכבר אמרתי-Fear the turtle (הארה של הרגע- מעניין אם הסטודנטים יזרמו עם Fear the Gertel)

שבת בדירה: לראשונה מאז הגיעי לפה, ביליתי שבת שלמה בדירה. היה כיף לא לארוז שוב ולנוע ממקום למקום. כינסתי מספר נפשות ישראליות לכדי ארוחת ערב גדולה אחת, ושמרית ואוהד אף נשארו לשאר השבת ולבילוי של מוצ"ש פה, שכלל פרוזן יוגורט עם חברים מקומיים שרכשתי בבית הכנסת וסרט בקולנוע העצום שמתחת הבית שלי. הכי נייטיב אמריקן.

חשבתי שכבר התמקמתי

> כשבמטרו מישהי שאלה אותי איזו רכבת עליה לקחת כדי להגיע לנקודה כלשהי, ועניתי בשליפה (הערכה גסה- נדרשו לי רק כ-2.6 שניות לענות). תגובה מהירה מאוד לעניות דעתי. מיד אחרי שעניתי לה כל כך מהר, חשבתי שיהיה נכון לוודא (אבל לא אמרתי לה, כדי לא להרוס את יחסי האמון שבנינו כל כך מהר). ונחשו מה? צדקתי! <טפיחה על השכם>

> כשאאודי, המנקה ב"הלל" (כן, אאודי כמו המכונית), נכנסה למשרד שלי וביקשה ממני לעזור לה לקרוא כתבה מהעיתון ולהתאמן בקריאת אנגלית (היא מדרום אמריקה). ממני! אני מניחה שהיא לא שמעה בחיים על ישראל או על כך שאנחנו לא מדברים אנגלית. אבל שוב, למה להרוס את מערכת היחסים הנפלאה שלנו (גוד מורנינג אאודי, גוד מורנינג ייל)?

והסתבר שהתבדיתי

>  כשהגעתי לפה האדמה בערה. לא מהתרגשות לקראת בואי (כלומר, אולי גם, אבל לא בעיקר) אלא מפני שהיו בערך 40 מעלות בצל ו-90% לחות (זו לא הגזמה). העניין הוא שגם ירד מבול טרופי חם ומגעיל כזה. בכמויות אדירות. השבוע ירדו הטמפרטורות, כיאה לחודש ספטמבר הקסום (רק דברים טובים קורים בספטמבר), ופתאום השמים כחולים ואין עננה אחת לרפואה. לא מבינה את זה.

> אני לא יודעת אם זה עניין אמריקאי, אבל אין פה מנורות תקרה. התאורה היא רק על ידי מנורות רצפה (לא, אין לי רצפת דיסקו עם אורות מתחלפים, אם כי לא הייתי מתנגדת. הכוונה פשוט למנורות עומדות). למזלי, יש המון שקעים ברחבי הבית, אבל פחות למזלי מניין המתגים רב ממניין השקעים. המתגים מפוזרים באופן אקראי, וכדי להפעיל שקע מסוים צריך להתחיל לשחק עם כל המתגים עד שמתג אקראי מתברר כאחראי על אספקת החשמל לאותו שקע. זכרו את המתגים הללו, הם עוד יעשו לנו צרות.

> עוד עניין אמריקאי מובהק, הוא טוחן האשפה- גארבג' דיספוזל. אותו בלנדר שיושב מתחת לכיור וגורס עד דק את כל השליכטה שבישראל בדרך כלל מצטברת במסננת. למרבה הצער, המתג שמתחת לכיור לא עבד וטוחן האשפה שלי נותר מושבת, מה שגרם (מחילה) לצחנת אימים מהכיור. ניגשתי לגרייס מהקבלה (כן, קוראים לה גרייס ואנחנו החברות הכי טובות מאז שסיפרתי לה שגם לי קוראים גרייס) וביקשתי שאנשי התחזוקה יגיעו לבקר כדי לבדוק מה העניין. למחרת, כמובטח, הגיע הנרי מהתחזוקה (הנרי לבש חליפת עבודה עם השם שלו רקום עליה, ולא עם מכנסיים שיושבים על קצה הישבן בואכה הברך). הדבר הראשון שהנרי עשה היה לבדוק אם יש בעיה במתג של הדיספוזל. אבל איזה קטע שהמתג של הדיספוזל הוא לא אותו המתג מתחת לכיור (מה שבכל זמן ומקום אחרים היה נחשב המקום ההגיוני למתג שאחראי על הכיור), אלא מתג שנמצא על הקיר שמאחורי הכיור, חצי מטר ימינה מהכיור. אז כמובן שהדיספוזל עובד כמו שצריך, ולכיור שלום.

ברכת שנה טובה שלוחה לכם, היכן אשר תהיו, וליקיריכם, מי שיהיו.

תחילת הלימודים

תקציר אירועי השבוע: ביום ראשון הסתובבנו על רכב גולף ברחבי הקמפוס וקידמנו בברכה את הסטודנטים שחזרו/הגיעו לראשונה לקמפוס והוריהם הדואגים; ביום שלישי התחילה שנת הלימודים; ביום רביעי שיווקתי את "הלל" במרכז הקמפוס; ביום חמישי ערכנו ברביקיו פתיחת השנה אליו הגיעו כ-1100 איש. זהו. מתחילים.

דברים שרואים מכאן לא רואים משם, או: על הראייה

ראיה / פרספקטיבה

בשיחות עם חברים לשליחות אנחנו נוטים לפעמים למצוא נחמה איש בכיס המרה של רעהו ולהתלונן עד אובדן חושים. על הגודל, על האנגלית, על הסדר המופתי. השבוע פתאום זה היכה בנו- אנחנו גרים באומת הנוחות (ולא הנוחיות. יש לי עניין בלתי פתור עם האסלות כאן), ועדיין אנחנו מוצאים דברים להתלונן עליהם, כי כנראה שזו לא הנוחות הפיזית, אלא הנוחות הרגשית/נפשית שעוד לא ממש השגנו והתחושה שהבית לא כאן.

בה בעת, דווקא משום שעודני מרגישה נטע זר, אני מרשה לעצמי להסתובב בקמפוס עטויה מיני-גלימה המזמינה את הסטודנטים לשאול אותי על טיול חינם לישראל, או לקפצץ ולדלג באמצע הרחוב כשאני שומעת מוזיקה באייפוד. <<ועכשיו אתם תשכחו שסיפרתי את זה ועד שאחזור לארץ אצבור שוב נקודות זכות אצלכם>>

ראיה / תצפית מ-1.73 מ'

יש חדר כביסה בבניין, כמובן (כמובן). לשווא ניסיתי להבין כמה כסף יש לי כבר בכרטיס הכביסה שלי (אה-הה), ולא הצלחתי לפענח. מכונת הטענת הכרטיסים דרשה בתוקף שאשלם לה. אז הכנסתי שטר ועדיין לא הצלחתי להבין כמה אשראי יש לי בכרטיס. בצר לי, עליתי לקבלה וביקשתי מסלסט להושיע אותי. סלסט, באדיבותה כי רבתה, ירדה למטה וניסתה להבין מה בדיוק קורה שם על צג המכונה. אבל עוד לפני שהיא עשתה משהו, התכופפתי לגרד את הרגל (באמת שהפרט הזה רלוונטי לסיפור). בעודי מגרדת (עקיצה), הסתכלתי למעלה, על הצג, לראות אם סלסט הצליחה לקדם את העניינים. סלסט לא עשתה שום דבר, אבל אני ראיתי פתאום שאת השורה העליונה של הצג הנמוך שמוגן מלמעלה עם איזה גגון קטן (כן, גם הפרט הזה רלוונטי), שאומרת "שלום! האשראי שלך הוא 11.75$" לא ראיתי. בגלל הגובה שלי.

אבל משהו שכן שמתי לב אליו השבוע, הוא שאני יכולה לדבר עם שתי חברות לצוות בגובה העיניים ממש. סוג של "קבוצת השווים" עבורי... (אין בכך משום להמעיט מערכם של אנשים נמוכים. יתרה מזאת- יש שיאמרו שאנשים נמוכים איכותיים יותר, כי הם מרוכזים יותר. כמו מיץ פטל. הם לא מהולים בגפיים ארוכות)

ראיה / משקפי שמש חדשים מיוון

מזל שיש בלשנית בקהל. אחרת לא ניתן להסביר כיצד זה מצאתי את עצמי חושבת שכשקורין ואילנה מדברות על שי לסטודנטים שיסיימו השנה את לימודיהם, ומציעות "שוֹט גלסס"- ובכן, כיצד זה חשבתי שהן מציעות לקנות להם משקפי שמש מסוג חדש. ממש עברה חצי דקה (המון זמן במונחי שיחה. הניסיון מלמד שאפשר להספיק לגייס ארבעה אנשים לתגלית בחצי דקה) עד שהבנתי שהכוונה היא לכוסות המיועדות לשוטים של אלכוהול. ממש כשם שעברו כמה ימים טובים ונבירות ארוכות באינטרנט עד שהבנתי שכשאומרים Greek Life אין הכוונה לקבוצות סטודנטים עטויי טוגות וחבושי זרי דפנה שלומדים היסטוריה יוונית ביחד, אלא לאחוות הסטודנטים- לאחוות הנשים (Sorority) ולאחוות הגברים (Fraternities). ועדיין אני קוראת להם Fraternities ו-Maternities. שזה דומה אבל לא.

שיחת השבוע, או: רגע קטן של עצבים (עם אופציה לניסוי חברתי מעניין)

השבוע ניגשתי לעשות מנוי לחדר הכושר. מפה לשם יצא שביקשתי לעשות מנוי רק לשלושה חודשים. כל חודש 33$. שילמתי בשטר של 100$. בסוף כל התהליך, אחרי שעברנו על כל סעיפי החוזה, הפקידה האדיבה והלבבית (להלן פא"ל) שחררה אותי לדרכי. עכשיו, מן המפורסמות הוא שהאמריקאים מוסיפים את סעיף המס אחרי החשבון הכולל. רוצה לומר- הפתעה! עלייך לשלם עוד 3/4/5 $. לכן, כשפא"ל שחררה אותי מבלי להחזיר לי עודף של 1$, חשבתי שמדובר באותו מס עלום. ועדיין, חשתי צורך עז לוודא זאת.

-אני: אז את בעצם אומרת שכל חודש עולה לי 33 $, נכון?

-פא"ל: בהחלט.

-אני: שמעי, אני לא ממש אוהבת מתמטיקה ובקושי עשיתי את הבגרות בתיכון, אבל נדמה לי שעשיתי מנוי לשלושה חודשים, אז בבקשה עזרי לי רגע לעשות את החישוב. זה 3 כפול 33, ונדמה לי שזה 99$ בסך הכל, לא?

-פא"ל: נכון. (היא לא מאוד ורבאלית, הבחורה)

-אני: וזה כולל מסים או שאני צריכה להוסיף על כך מסים?

-פא"ל: זה כולל מסים. לא צריך להוסיף שום דבר.

-אני: מפתיע. ובכן, זה אומר שמגיע לי דולר עודף, נכון?

-פא"ל: נכון.

-אני: (מסתכלת על פא"ל, מצפה להושטת היד למגירה ולשליפת השטר המופלא)

-פא"ל: (מסתכלת עליי בחזרה)

-אני: אפשר את העודף שלי בבקשה?

-פא"ל: אה, אנחנו לא מחזירים עודף.

-אני: (נקרעת מצחוק) את לא רצינית. אז מה בדיוק קורה עם הדולר הזה שלי?

-פא"ל: אנחנו שומרים לך אותו אצלנו.

-אני: באמת?? תודה! אבל כבר יש לי חשבון בבנק אוף אמריקה. אפשר בבקשה את הדולר שלי בחזרה?

כל מי שחושב שאני קמצנית, שיקום וילך לחפש את חבריו. אני פשוט אוהבת לבחור בעצמי למי אני תורמת את מעט הכסף שיש לי.

ואגב פקידה אדיבה ולבבית, כולם פה אדיבים ולבביים. לא אכחד, יש פעמים שהדבר יוצר בעיות אמינות קלות, למשל כשהמוכרת בסופר שואלת אותי איך היה היום שלי אבל לא ממש מחכה לתשובה. נראה איך היא תתמודד אם אספר לה על איזה משבר. הקוראים מוזמנים להציע משברים מופרכים שישמשו כמקרי מבחן.

Peace out

רגע לפני סיום - השבוע "שִלחנתי"- tabled, יעני עמדתי ליד השולחן של "הלל" ברחבה מרכזית בקמפוס וניסיתי לעניין את העוברים והשבים בפעילויות השונות שלנו. לפתע ניגשה אליי סטודנטית ברעלה. קוראים לה סלימה והיא מאיראן. היא לומדת הנדסת מכונות ומעבר לכך שיתכן שחבריה יהיו בין האחראים הישירים למחייתנו העתידית מעל פני האדמה (תרחיש שחשבתי לעצמי ולא שיתפתי אותה בו כמובן, כדי לא לתת רעיונות לילדה), היא ואני ממש התרגשנו לשוחח אחת עם השניה. בלי טיפה של ציניות.

שתהיה שבת שלום ומבורכת. אני הולכת לבלות את ערב שבת הראשון בחיי בקמפוס.

שבוע 2: תנו לכיף (ולהלם) להתחיל

1. קומקום חשמלי ללא סמרטוט רצפה ראוי;2. הכל כל כך overwhelming;
3. הפוגה דרמטית;4. פיסקה זו מיועדת לכל מי שניסה להבין ממני מה בעצם אני אעשה פה.

(1) לראשונה בחיי אני גרה לבד, ובדירה המשגעת שלי יש יותר מדי קירות לטפס עליהם כשאני חוזרת מהעבודה. אז אני לא חוזרת מהעבודה כרגע. כל יום אני הולכת לבדוק משהו אחר בשכונה. יום אחד הלכתי לקניות בסופר, ביום אחר הלכתי לברר על כרטיס סים מקומי (ובדרך, פשוט כי זה ממש מתחת לבית שלי, עצרתי בחנות נעליים. רק לראות. אחרי חצי שעה יצאתי היישר לתוך מבול של קיץ. לעזאזל איתם. אז הייתי חייבת להיכנס לחנות הבגדים הקרובה, כדי להעביר את הזמן), יום אחר יצאנו להאפי האור עם כל עובדי ההלל באזור וושינגטון. סבבה כזה מזמן לא היה לי.

הדירה שלי ממוקמת בדאון-טאון סילבר ספרינג, שזה האזור היותר צעיר של סילבר ספרינג- פרבר של וושינגטון הבירה שמלא ביהודים. אני גרה במרחק 10 דקות משני בתי כנסת ומקווה. ממש כך. אני גרה בבניין דירות (16 קומות, ירחם השם) שגרם לי, לראשונה בחיי, להבין את משמעות הביטוי funny smell באנגלית. כי הלובי מקסים, יפה, מואר ומסביר פנים, ואילו המסדרונות מרופדים בשטיח מקיר לקיר בצבע ירוק בית-חולים ומדיפים ניחוח של חומר ניקוי שתוקפו פג בשלהי 1988. עם זאת, ברגע שנכנסים לדירה שוכחים מכל הצרות. הדירה ענקית, יפה ומוארת. למזלי זו אותה הדירה של השליחה הקודמת, ולא הייתי צריכה לדאוג לריהוט. הכל* כבר היה פה ו(תודה לאל) גם היה לה טעם טוב. *הכל- חוץ משני דברים, שאין בנמצא באמריקה: סמרטוט לספונג'ה וקומקום חשמלי. במקום סמרטוט לספונג'ה הם משתמשים במין מקל עם רצועות בד מוזרות כאלה, כמו שערות. הו, הגועל.

והקומקום. הו, הקומקום. אם מישהו ממש מתעקש להכין לעצמו קפה או תה בבית, זה יהיה קפה פילטר ובמקרה הצורך יורתחו מים על הגז. גז!!! ואנחנו מדברים על אמריקה ב-2012. ג'יזס. מוזס. מ י ש ה ו. בשבוע שעבר, למשל, קניתי אחד כזה. קומקום (!). דא עקא, הקומקום לבן ורק אחרי שהגעתי הביתה חשקה נפשי בקומקום שחור (נו, בחורה). אך לפני שאכתת רגליי עד הטארגט הקל"ב, התקשרתי כדי לוודאי שיש להם את השחור (בכ"ז, קומקום. מצרך נדיר כאן). להלן השיחה. כמו שאומרים- לא נגענו. אני: הלו, א פיו דייז אגו איי בוט אנ אלקטריק קטל. איי ווד לייק טו ריפלייס איט. בעל הבית: אנ אלקטריק וואט?? אני: (מנסה הגייה בוסטונית) אנ אלקטריק קדל. בעה"ב: א וואט?! אני: (חוזרת לימי המנדט ומגייסת את כל הדיקציה הלונדונית שאי פעם שמעתי) אנ אלקטריק ק-טטט-ל. בעה"ב: איי אם סורי, ווי דונט האב איט. אני: (בנחישות) לט מי ספל איט פור יו. קיי-קינג, אי-אדוארד, דאבל-טי-טום, אל-לאב, אי-אדוארד. בעה"ב: (דממה) אני: הלו? בעה"ב: אאאוווווווו. אנ אלקטריק קדל. אני: <ררר>

(2) אני כבר יודעת להשתמש במילים predecessor, proposition, ויודעת גם שאין שני אמריקאים שיתנו תשובה אחת לשאלה מה ההבדל בין collaboration  ו-cooperation. אני reaching out לסטודנטים, אני עושה engagement- ולא, הכוונה אינה למסיבות אירוסין לקהל המקומי, אלא לקשירת קשרים עם סטודנטים. אבל יותר מהכל- אני overwhelmed.

כי עכשיו נופלים האסימונים (הלוואי. עכשיו נופלים מטבעות אמריקאים, ולוקח לפחות עשר דקות עד שאני מתמודדת עם ה-dime וה-5 cent. כי איך זה הגיוני שמטבע של עשרה סנט קטן יותר ממטבע של 5 סנט??? אה. שיט. גם בארץ זה ככה). זה ממש קורה.

(3) אז נכון שכולם כל כך נחמדים ומנומסים, אבל זה קשה. פתאום אין סביבי אף ישראלי שיהווה מפלט, הכל מתנהל באנגלית, אין לי מושג מי נגד מי ומה, לעזאזל, אני אמורה להגיד לסטודנטים ביום הראשון שלהם באוניברסיטה?!?!  (לפיכך, כל פעם שמגיע סטודנט חדש, בד"כ מלווה על ידי הוריו, לביקור בהלל- אני מתחפרת מתחת לשולחן ומפנה את השטח לשותפיי למשרד).

(4) כרגע אני עסוקה בקביעת פגישות עם סטודנטים שמעורבים בקבוצות הישראליות בקמפוס*, כדי לראות איך אני מקדמת את הפעילות שלהם ועוזרת להם להתפתח. במקביל אני גם קובעת עם סטודנטים שמעורבים בהלל אבל לא בהכרח בקבוצות ישראליות, כדי לנסות ולהגיע באמצעותם לסטודנטים שישראל מעולם לא הייתה הקטע שלהם. בכל מקרה, מרגע שתתחיל שנת הלימודים תתחיל העבודה תכל'ס, שלדעתי היא סוג של הפקת אירועים. ההגדרה הרשמית: "יצירת הזדמנויות לסטודנטים, יהודים ושאינם יהודים, לגלות את ישראל". הרצאות, אוכל, מסיבות, אוכל, שיתופי פעולה עם מחלקות בקמפוס, אוכל, תגלית, אוכל, מסע, אוכל. הכל באמצעות העצמה של הסטודנטים וקידום יוזמות שהם מעלים. והמון המון שיחות אישיות עם סטודנטים. הכי קפה.

*קבוצות ישראליות= יש לפחות חמש. למשל קבוצה שתומכת באיפאק (ימין), קבוצה שתומכת בג'יי-סטריט (שמאל), קבוצה של תלמידי מנה"עס שמעודדת יזמות עסקית בישראל וכיו"ב.

ובכן, ביום ראשון יגיעו לקמפוס הסטודנטים שמתחילים את שנה א', freshmen. אנחנו, כמובן, נהיה שם לבושים בחולצות עם הצב (הסמל של אוני' מרילנד הוא צב. FEAR THE TURTLE!) והאות מ', ונחלק קרטיבים לכל מי שנראה יהודי או יתרגש למראה האות העברית מתנוססת בגאון. ואתם??

שבוע 1: כנס הלל הבינ"ל / גמגום

כנס "הלל" הבינלאומי באוניברסיטת וושינגטון, סיינט לואיס, מיזורי. התקבצו ובאו: כ-900 בעלי תפקידים מכל הלל והלל שברחבי הגלובוס (כמעט. ארה"ב, קנדה, אוקראינה וגרמניה), ובהם גם השליחים הישראלים. על הפרק: החזון המשותף, דרכי הפעולה ויעדים להשגה. או: "Excuse me, is this seat taken?"

שכחו מהסרטים ההוליוודיים- זהו אינו משפט פתיחה ששמעתי מאיזה אמריקאי הורס כבר ביום השני שלי פה (אבל עדיין לא איבדתי תקווה). התפאורה הכוללת הייתה די סטנדרטית ואף מעוררת השראה- קולג' אמריקאי פרטי, מדשאות, כיבוד קל 24/7 של M&M's ומשקאות קלים, ארוחות אתניות (סין, מקסיקו והמזרח התיכון), חדר כושר ובריכה חינם. הסיטואציה, עם זאת, הייתה אפרורית למדי. בסך הכול ניסיון נואש שלי להשיג כיסא פנוי בארוחת הצהריים. דא עקא <מיקוד שליטה חיצוני>, מיעוט בשעות שינה והלם תרבותי כולל, לצד עודף אותיות הנחתכות בשיניים ("Excuse me, is this seat taken?"; יש בלשנית בקהל), כל אלה כולם גרמו לכך שבגדול, גמגמתי.

הגמגום לא השתפר מאז, אגב. ככל שנכנסנו עמוק יותר לתוך הסמינר והתחפרנו בשאלות מהות ואסטרטגיה, טכניקה וחזון, נפרדתי לשלום משארית הבטחון העצמי שעוד איכשהו אספתי ברבות השנים ופיתחתי טכניקה חדשה להשתתפות פעילה בשיחה: יצירת קשר עין עם המנחה, הנהון לפי הרגש, וכשנזרקת שאלה לקהל- שליפת בקבוק המים ושתייה כפייתית. ככה הפה עסוק בצורה לגיטימית שמונעת דיבור ואני מרוויחה עוד שתי דקות של חסד.

החיים הטובים: כרטיס כניסה למשחק בייסבול בין סן-פרנסיסקו ג'יאנטס לסיינט לואיס קרדינלז. נראה כאילו כל תושבי סט. לואיס עזבו הכל ובאו למשחק הזה. מטורף פה. עם זאת, אחרי 20 דקות שבמהלכן זכינו 2 הום-ראן, הפסקה, צילומי קהל ואבא אחד שזרק בעקביות את קליפות הבוטנים שלו על הרגליים של אישתו ובתו, הבנו את העיקרון המרכזי וחתכנו לגג של מלון הילטון שמשקיף למגרש. אין ספק שהראות משם הרבה יותר טובה. או שזה האלכוהול?