כנס "הלל" הבינלאומי באוניברסיטת וושינגטון, סיינט לואיס, מיזורי. התקבצו ובאו: כ-900 בעלי תפקידים מכל הלל והלל שברחבי הגלובוס (כמעט. ארה"ב, קנדה, אוקראינה וגרמניה), ובהם גם השליחים הישראלים. על הפרק: החזון המשותף, דרכי הפעולה ויעדים להשגה. או: "Excuse me, is this seat taken?"
שכחו מהסרטים ההוליוודיים- זהו אינו משפט פתיחה
ששמעתי מאיזה אמריקאי הורס כבר ביום השני שלי פה (אבל עדיין לא איבדתי תקווה). התפאורה
הכוללת הייתה די סטנדרטית ואף מעוררת השראה- קולג' אמריקאי פרטי, מדשאות, כיבוד קל
24/7 של M&M's ומשקאות קלים, ארוחות אתניות (סין, מקסיקו והמזרח התיכון), חדר
כושר ובריכה חינם. הסיטואציה, עם זאת, הייתה אפרורית למדי. בסך הכול ניסיון נואש שלי
להשיג כיסא פנוי בארוחת הצהריים. דא עקא <מיקוד שליטה חיצוני>, מיעוט בשעות
שינה והלם תרבותי כולל, לצד עודף אותיות הנחתכות בשיניים ("Excuse me, is this
seat taken?"; יש בלשנית בקהל), כל אלה
כולם גרמו לכך שבגדול, גמגמתי.
הגמגום לא השתפר מאז, אגב. ככל שנכנסנו עמוק
יותר לתוך הסמינר והתחפרנו בשאלות מהות ואסטרטגיה, טכניקה וחזון, נפרדתי לשלום
משארית הבטחון העצמי שעוד איכשהו אספתי ברבות השנים ופיתחתי טכניקה חדשה להשתתפות
פעילה בשיחה: יצירת קשר עין עם המנחה, הנהון לפי הרגש, וכשנזרקת שאלה לקהל- שליפת
בקבוק המים ושתייה כפייתית. ככה הפה עסוק בצורה לגיטימית שמונעת דיבור ואני
מרוויחה עוד שתי דקות של חסד.
החיים הטובים: כרטיס כניסה למשחק בייסבול בין
סן-פרנסיסקו ג'יאנטס לסיינט לואיס קרדינלז. נראה כאילו כל תושבי סט. לואיס עזבו
הכל ובאו למשחק הזה. מטורף פה. עם זאת, אחרי 20 דקות שבמהלכן זכינו 2 הום-ראן,
הפסקה, צילומי קהל ואבא אחד שזרק בעקביות את קליפות הבוטנים שלו על הרגליים של
אישתו ובתו, הבנו את העיקרון המרכזי וחתכנו לגג של מלון הילטון שמשקיף למגרש. אין
ספק שהראות משם הרבה יותר טובה. או שזה האלכוהול?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה