הלילה אקדיש לכם שיר/
עכביש בקורים/
עכבר מכרסם בספרים/
וליצני של פורים//
החודש האחרון היה גדוש
בטיולים- כנס בסנטה מוניקה, כנס בניו-יורק, רוד-טריפ בניו-אינגלנד, כנס בפילדלפיה.
החודש האחרון היה גדוש
באירועים- מבצע "עמוד ענן", לוויה בארה"ב, אירוסין בארץ.
החודש האחרון היה גדוש באורחים- מיקה ומנה, עכבר, אמא.
הלילה אקדיש לכם בלוג- קבלו את נידבת השליחה.
רציתי להקדיש את הרשומה הזו
לאהרון וגיל, שגרמו לי לשיר לפני קהל.
נקודת המוצא הייתה ידועה
לנו: אפ-סטייט ניו-יורק, בכנס השנתי של שליחי צפון אמריקה. היעד הסופי היה ידוע גם
כן: אוטובוס מבוסטון ביום חמישי בבוקר, חזרה לניו-יורק. מה נעבור בדרך- אין איש
יודע, למעט העובדה שנסתובב באזור ניו-אינגלנד. ובכן, מניו-יורק נסענו לאוני' ייל
שבניו-הייבן (קונטיקט). סיור קצר עם אמיר מ-ייל ב-ייל, תמונה בבריכה של ייל
לשיחזור תקופת האימונים של אבא כאן לפני 40 שנה, וממשיכים לניופורט (רוד איילנד). בניופורט אהרון (פיטסבורג) וגיל (קורנל) הדגימו לצ'לסי המלצרית איך סועדים מתחילים עם מלצריות מקומיות שחושבות שהן
ספרדים, ובתמורה זכינו (כלומר- שילמנו על) צ'ייסר על חשבון הבית. בהתאם לאווירה
המופרעת של הערב לא מצאתי כוחות להתנגד לכך שבדרך חזרה למלון ניכנס למועדון קריוקי.
כיאה למי שחיים בסרט, החלטנו לעלות לשיר את I Want It That Way של הבקסטריט בויז. היה מאוד
מוצלח, או כך לפחות העידו צווחות האושר של בנות ה-21 שהגיעו למועדון בדיוק כששרנו
את הפזמון. למחרת יצאנו לבדוק את האחוזות של משפחות ון-דר בילט וקנדי: בתים צנועים
בסך הכל- שום דבר ששתי אוגדות של משרתים לא יכולות לעמוד בו. כדי להצדיק את
השליחות שלנו, זכינו גם לסיור אישי בבית הכנסת "טורו" בניופורט, שהוא
בית הכנסת העתיק ביותר בארה"ב שעדיין עומד על תלו. משם, המשכנו לקייפ-קוד
(מסצ'וסטס)- חצי אי פצפון לחופי האוקיינוס האטלנטי, שעונת התיירות שלו היא ממש לא
בסוף חודש נובמבר. קר, מעונן, ומלא אוקיינוס באופק. אחרי שהלכנו לאיבוד בביצה
מקומית, רק כי רצינו לבדוק את אחת מנקודות התצפית באי, ואחרי שבלבלנו את השכל
למלצר במסעדה ברזילאית (משהו שקשור לכך שאני אומנית מפורסמת בישראל ואהרון וגיל הם
שומרי הראש שלי), מצאנו את הדבר היחיד שלא היה סיכוי למצוא בעיירה הנידחת הייאניס
שבקייפ-קוד: מועדון קריוקי. מכיוון שכבר היינו מתורגלים, ידענו שאי אפשר להמם את
הקהל עם הבקסטריט בויז מיד עם השיר הראשון, ולכן הפעם חיממנו את הקהל עם Hit Me Baby One More Time של האגדה והשיגעון בריטני ספירס,
ואחרי הפוגה (שנועדה לתת לקהל לאגור כוחות לפני טירוף חושים מוחלט) עלינו ל- I Want It That Way. הקהל איבד את זה לחלוטין
כשהתחלנו להסתובב ביניהם כאילו היינו מינימום רובי וויליאמס ו/או קיילי מינוג (כן,
אני יודעת שהם אקטואלים בערך כמו הבקסטריט בויז וכן, אני יודעת שקיילי מגיעה לי
פחות או יותר לברך). מכיוון שעם שחר היה עלינו לדהור לבוסטון כדי להספיק להגיע עד
9:30 ולעלות על האוטובוס לניו-יורק, ומתוקף היותי הבחורה האחראית (והיחידה) בהרכב,
אני הייתי ממונה על ההשכמה. כדי לא לאכזב שמתי שעון ל-6:30, והתעוררתי לא דקה אחת
לפני 7:50. אין כמו קצת אדרנלין והיסטריה כדי להתחיל את הבוקר.
מפתיע, אבל הרוד טריפ הזה
הסתיים בשלום- למרות, ואולי מכיוון, שאני ניווטתי כל הדרך. למרות, ואולי מכיוון,
שלא תכננו שום דבר מראש. למרות, ואולי מכיוון, שזה היה הרוד טריפ הראשון של כולנו.
והוא לא סתם הסתיים בשלום- הוא היה מושלם.
האם שלשתכם אוהב/
כי היו חייכם קולב/
שתולים חלומות עליו//
רציתי להקדיש את הרשומה הזו
למדינת ישראל.
כמה מוזר לשמוע על "עמוד ענן" ברדיו שפתוח במשרד, להרצות לפני
סטודנטים בשיעור מן המניין על מה שקורה בארץ, לפתוח להם מפה ולשרטט טווחי ירי. כמה
מפחיד לדבר עם לופ בסקייפ, כדי שתספר לסטודנטים שלי מה קורה בארץ, ולהיתקע עם הקיר
שמאחוריה כי היא ברחה למקלט באמצע השיחה. שלוש פעמים. כמה מרגש לחשוב שבעוד חודש
אחשוף את הסטודנטים שלי ליפי הארץ שהיא ביתי, ואקשור אותה כעוד נדבך בזהות היהודית
שלהם. כמה משמח ששפר עליי מזלי ואני במקרה אהיה בארץ ביום הבחירות ואוכל להצביע, בשעה
ששאר עמיתיי, 200 השליחים הצעירים שבמקרה לא יהיו בארץ ביום הבחירות, לא יוכלו להצביע
בבחירות המוקדמות שמעבר לים, מכיוון שאנחנו לא מוגדרים "עובדי הסוכנות", אלא רק "מתנדבים"- ולכן לא רשאים לבחור בחו"ל.
אבסורדי עד כדי גיחוך שלמעט דמי המחייה, שאותם אנחנו מקבלים מהקהילה המקומית, אנו כפופים לסוכנות בכל דבר ועניין, אך כאשר אנו נדרשים להשפיע על דמותה של ארצנו מבפנים, ולא רק במאמץ חינוכי-הסברתי מבחוץ, מפנים לנו עורף.
ידעתי, אתם רעים נלבבים/
אתם רעי- ידידי/
הו יצורים לילים, עלובים/
כבד צילכם בעיני//
ואלה תולדות אלוהים/:
שדים חיללו שיבתו/
והוא הנצחי, הנצחי/
לנגד בגד בדמותו//
רציתי להקדיש את הרשומה הזו
לארט וויסברג, שהלך לעולמו לפני שלושה שבועות והוא בן 88. ארט ואישתו ג'ואן פתחו
את ביתם היהודי החם ואימצו את אבי כבן (נוסף על חמשת ילדיהם) כשלמד לתואר שני
באוניברסיטת מרשל בעיר האנטינגטון שבמדינת ווסט וירג'יניה, לפני 40 שנה.
כמה מכם יודעים למקם את ווסט
וריג'יניה על המפה? כנראה שלא הרבה, כי אפילו אמריקאים לא יודעים איפה המדינה הזו
נמצאת ונוטים לחשוב שהכוונה היא למערב מדינת וירג'יניה. אז לא, ווסט וירג'יניה
("וירג'יניה המערבית") היא מדינה דרומית בפני עצמה, עם נופים מדהימים וקהילה
יהודית רפורמית חזקה, שהלכה והצטמצמה עם השנים.
אחרי הרוד טריפ, ואחרי שחוויתי
חג הודיה לראשונה בחיי (נו, מרגש), קיבלתי את ההודעה על פטירתו של ארט. מיד הפכתי (=אמא
הפכה) עולמות והצלחתי למצוא טיסה לווסט וירג'יניה, כשבמקביל אבא שלי עלה על מטוס
מהארץ כדי להגיע ללוויה. קצרה היריעה מלתאר את החוויות הסוריאליסטיות שעברתי בדרך
לווסט וירג'יניה. זאת, משום שיהיה צורך להרחיב על קונקשן של חצי שעה שהתארך לשלוש
שעות (כי הדיילת היחידה על המטוס הקל המצ'וקמק שמטיס לווסט וירג'יניה איחרה
לטיסה); על בת' שחיבקה אותי במטוס (אחרי שהסברתי לה שאין ממש בתחושת החלחלה שאחזה
בה כשחשבה שאולי השושבין הישראלי שהיה בחתונה שלה ושל בן זוגה, מסתובב בישראל
בעודו נושא מכונת ירייה יומם וליל. איי קיד יו נוט); על מזוודה שהלכה לאיבוד (קללה
על ראשם של יו-אס אירווייז); על פשפוש בארון של בחורה בת 14 כדי למצוא בגד הולם
שאינו ג'ינס, ללוויה; על כך שמרוב שווסט וירג'יניה היא אמצע שום מקום, הרשת הסלולרית
שלי לא מכסה אותה בכלל; על לוויה עם מסדר כבוד של צבא ארה"ב (ארט שירת בצבא
ארה"ב במלחמת העולם השניה); ועל כך שאחרי ארבעה חודשים בנכר, פגשתי את אבא
שלי למשך שלוש שעות, בבית כנסת רפורמי בעיר האנטינגטון שבווסט וירג'יניה. היו
דמעות.
אני מודה על הזכות שנפלה
בחלקי להכיר את ארט, ושזכיתי ללוות בדרכו האחרונה את מי שהיה לי כסב, אך יותר מכך-
את מי שהיה אבא לאבי.
רציתי להקדיש את הרשומה הזו
ליעל גידניאן, חביבת לבי, לרגל אירוסיה לדרור החביב גם הוא.
יעלי ודרור, אני פשוט אוהבת
אתכם ולא מסוגלת לתרגם למילים את תחושת האושר שהציפה אותי כששמעתי את הבשורה
המשמחת!
אני מקדישה לכם את הפסל
"אהבה" שבמוזיאון ישראל- את הבשורה על אירוסיכם שמעתי בדרך לכנס
בפילדלפיה- שבה נמצא הפסל המקורי של LOVE. בניגוד למצופה, ההעתק הירושלמי עולה עשרות מונים על המקור- בגודל
ובצבע, מה שממלא את הלב בגאווה ירושלמית בריאה. רק אהבה!
רציתי להקדיש את הרשומה הזו
למיצי, העכבר שחולק איתי את הדירה.
מיצי נצפה לראשונה כשהגיח ביום חמישי ממקום מושבו שמתחת
לתנור, במוצ"ש תועד מתחת לספה ואז הוברח על-ידי עירא (אני הייתי עסוקה כי
בדיוק נעמדתי על השולחן וצווחתי באימה) ואוגף בפינת הסלון- שם העביר את הזמן עד
שהאקסטרמינייטור הגיע. ולא, האקס' לא תפס אותו. אחרי שבהה בי באימה בשני בערב, מיצי
ברח מתחת למדיח ומאז לא נראה שוב בדירה.
איפה הוא נודד בלילות/?
איה מנוחתו בימים/?
אולי מתפלל הוא עכשו/?
האם שלושתכם שומעים//?
בסופו של דבר החלטתי להקדיש
את הרשומה הזו לאמא.
אמא הגיעה לפה ביום ראשון עם מזוודה וחצי מלאות בכל טוב ארץ הקודש (כולל
גבינות. נשבעת שמעולם לא חשבתי אפילו לבקש גבינות) ומרגע שהגיעה פועלת לשדרוג
הדירה שלי לכדי בית של ממש. אגב, לא מן הנמנע שאמא היא שהבריחה את מיצי (לדבריה
היא פנתה אליו ישירות והמליצה לו בחום למצוא דירה אחרת). מצד שני, יכול להיות
שלעובדה שבמשך שעתיים היא עברה עם הנרי מהתחזוקה (כפרה עליו. הוזכר כבר ברשומות
קודמות והוא הגבר המשמעותי בחיי כרגע) והורתה לו איך לסתום את כל החורים בקירות
הדירה- יכול להיות שיש לכך קשר להיעלמו של מיצי. כל הסרקזם והשנינות שלי התבלבלו
והתלבלבו עם הלביבות שאמא הכינה הערב, אחרי שבבוקר שלחה אותי עם סנדוויץ' וקפה
לדרך. תצורף אמא למערך השליחים לאלתר. אמא- אני אוהבת אותך.
הו שלושת דרי מעוני/
עכבישי/,
עכברי/
ליצני/
הלילה אקדיש לכם שיר/,
קבלו את נידבת העני//
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה