שתים עשרה שבתות, שבעה ימים טובים, חמישה ימי חול המועד, אחת שפעת
מאז שהגעתי למרילנד,
כל תמצית ההוויה היהודית התרגשה עליי: חגים, יין, זמרה ומרק עוף.
החל מראש השנה, במהלכו התוודעתי
לקיומו של סדר ראש השנה שכולל רק ברכת שהחיינו ובורא פרי העץ, בלי כל הברכות
המבוססות יותר (או פחות) על אויבינו, שונאינו, כורתינו, ראשינו ודגינו. החג כלל גם
כמה דמעות יהודיות טובות, מחווה לסבתא- במקום ללחוץ לה את היד לפי מקצבי תקיעות
השופר, לחצתי לעצמי את היד.
עבור דרך יום הכיפורים, החג האהוב
עליי בשנה, בו שימשתי "מקבלת פנים" (greeter) בכניסה למניין הקונסרבטיבי, שהיה המניין הגדול בקמפוס- כ-800
סטודנטים הגיעו לקפלה (chapel- בית תפילה הנעדר כל סממן דתי
כלשהו, ויכול לשמש כל קבוצה דתית באשר היא) ושמעו את החזן מחזן תפילה ללא פיוטים
וזמירות, באמצעות רמקול. עבורי, בוגרת בית הכנסת הגדול ביום הכיפורים, היה מוזר לעבור
את החג בלי שיר אחד לרפואה ועם שלוש שעות הפסקה כולל שנ"צ בין מוסף למנחה. מזל
ששמרית הייתה איתי בחג בקמפוס, כדי לתת קצת תחושה של בית...
עצור להפסקה בסוכות ושמחת תורה- בהם
התענגתי על הפטור מיום טוב שני של גלויות, וזכיתי ליומיים חופש. בסוכות, כמו
סוכות, נפתחו שערי שמים והניסו אותנו לתוך הבית פנימה מיד אחרי הקידוש. ביום
השמיני של החג קרו שני אירועים מרעננים: האירוע המרענן הראשון- מאחר ששמיני עצרת
ושמחת תורה נחוגים בנפרד, בשל הקונספט של שני ימים טובים, זכיתי להיות נוכחת בשמיני
עצרת בבית הכנסת בעת תפילת הגשם (ולא מחוץ לביה"כ בעודי נסה מפני ספרי תורה
קופצים). זה לא קרה מזמן. אירוע מרענן זוטא- בערב שמחת תורה נסעתי לקמפוס (מיד
אחרי שהחג הראשון נמוג לו) ויחד עם כל צוות ההלל חזיתי במאות סטודנטים- רובם
ממרלינד, מיעוטם ממגוון מקומות בחוף המזרחי ששמעו על טירוף מרילנד בשמחת תורה, רוקדים
במעגלים מעורבים ונפרדים, אך כולם ביחד לפי אותו שיר ואותו מקצב, בשיא הטבעיות וההתלהבות,
עם ספרי התורה. מאוד יתכן שהאלכוהול בדמם עזר לחוויה (שלושה סטודנטים נתמכו על-ידינו
בעודם מקיאים את נשמתם לתוך פח אשפה), ועדיין זה היה נחמד מאוד.
האירוע המרענן השני
היה בשמחת תורה- השכם בבוקר (על מי אני עובדת, זה היה כמעט צהריים) נסעתי לבית
כנסת שוויוני בדי.סי, לא לפני שעצרתי לכוס שוקו בבית קפה קטן וחמוד (כן, נו, ניצלתי
עד העצם את העניין הזה שאני לא מחוייבת ליום טוב שני). הגעתי לבית הכנסת בדיוק
בזמן- ברגע שבו סיימו את ההקפות. נס כזה גלוי עוד לא קרה לי. בבית הכנסת התארגנו
חיש-מהר לעלייה לתורה, וכמקובל איפשרו לכל באי בית הכנסת לעלות. עכשיו, אתם צריכים
להבין שבאמריקה (וכנראה בהרבה קהילות מחוץ לישראל), כמעט כל יהודי נושא עמו שם שני
עברי. כאשר מאן דהו עולה לתורה, הוא אומר את שמו המלא וכן את שם הוריו. למשל
"ג'ניפר נעמי בת מרים ויחזקאל". למשל. אני, כפי שכבר ציינתי פה, נושאת
שם שני לועזי, שלא לומר נוצרי-משהו. מה רבה הייתה בלבלתו של הגבאי כשהגיע תורי
לעלות והצגתי את עצמי כ"יעל גרייס בת רחל ומשה". משהו ב"גרייס"
וברצף השמות לא ישב לו טוב. בסוף הוא התאושש, ואני ביקשתי את נפשי למות. או לכל
הפחות להיעלם מתחת לבימה. למה?? נורא פשוט: להווי ידוע שאני לא שרה. או מזמזמת.
כלומר- אני כן, לא כשאחרים שומעים אותי ויכולים לדעת בוודאות שאני נעדרת כל זיקה
שהיא למשהו שיכול להשתמע כמוזיקה. ובכן, אחרי שאני התאוששתי מבלבלתי-שלי כשהגבאי
קרא לי (ממש הסתובבתי לראות אם הוא מסמן למישהו שיושב מאחוריי לעלות לתורה, אבל הבנתי
שהוא קורא לי ושהגיעה שעתי), עליתי לתורה ולא איכזבתי. בפנים אדומות ובוערות
ממבוכה זייפתי כהלכה את הברכות, ואפילו העובדה שיש לי "ר" אמיתית ולא
"R" לא הספיקה לייצב את שאריות
בטחוני העצמי.
וכלה בשפעת- חשבתי שאני מצטננת,
התכחשתי ואז קרסתי. כמו כל אדם שקורס ממחלה, עשיתי את המעשה הנבון ויצאתי מהבית. תוך
שלוש שעות העמדתי סיר של מרק עוף שיצא לי (עם כל הצניעות ובהנחייתה הצמודה מעבר
לים של אמא "לבוא להכין לך מרק?" גרטל) מעולה. מאז, אני על הגל וממשיכה לעשות ניסויים קולינריים,
מהם מוצלחים יותר (סופלה גזר) ופחות (מרק עדשים).
הטוב, הרע והמכוער, גרסת סילבר ספרינג התשע"ג
הכיף: לסגור שבת בקמפוס ולישון
בדירות של סטודנטים, כשבדירה שממול נדחסים 100 סטודנטים לעונג שבת ושירה לתוך
הלילה. או להסתובב בקמפוס בשבת אחה"צ, לשחק כדורעף ב-quad או לעבור איתם על עיתונים ישראלים וכותרות השבוע. או סתם להירדם
על פיסה של דשא עם ספר של גרוסמן. ועוד כיף: אוניברסיטת מרילנד מציעה
תוכנית לתואר שני בהוראת עברית כשפה שניה. רצה הגורל ומסביבי גרים שלושה זוגות
שקשורים בדרך זו או אחרת לתוכנית. המשמעות: ערב שבת עם חבר'ה ישראלים בגילי, חובבי
עברית. בדיחות על מאין/מאיפה, אותיות בומ"פ ושאלת השאלות- אבשלום קור- בעד או
נגד. יש בלשנים בקהל!
הקשה: עבודה בימי שישי. שומרי
השבת שבצוות חותכים קצת מוקדם, שעתיים לפני כניסת השבת, אבל זה עדיין מרגיש מעט
מדי זמן. המשמעות היא שאם אני נשארת בשבת בדירה, עליי להישאר ערה בחמישי בלילה עד מאוד
מאוחר (או אם להציג את זה מכיוון חיובי- עליי להישאר ערה עד שישי בבוקר מאוד
מוקדם) כדי לבשל. חסרה לי ירידת המתח שלפני שבת, ההפוגה והתכונה השונה (כן, נו, גם
אם רוב המשפחות חוות אובדן שפיות זמנית בימי שישי בשעה שלפני שבת). האתגר גדול
במיוחד בשבתות בהן אני נשארת בקמפוס, ואז לכאורה אני עובדת ישר לתוך שבת. לכן אם
אני נשארת בשבת בקמפוס, אני פשוט הולכת לטבילה של יום שישי והולכת לשחות באחת
משלוש הבריכות החצי-אולימפיות שבקמפוס.
המגעיל: הג'וקים פה. הם רבים, הם
מגעילים, ואחרי שעשו הדברה בקומת המרתף נמנעתי מלעשות כביסה כי חדר הכביסה היה מלא
בגופות של דברים קטנים וחומים הפוכים על גבם, כאילו אומרים לבורא עולם: "הריני
שלך, גאל אותי מיסוריי, קחני-נא".
אות היען המצטיינת
במשך זמן רב אנשים
דיברו על סנדי. ראיתי את הסרט גריז בעבר ולא הבנתי מה פשר הנוסטלגיה הזו פתאום. ואז
הבנתי שהם מדברים על הוריקן, ועדיין לא הבנתי מה ההתרגשות- הרי אייזק כבר ביקר פה
מיד כשהגעתי לארה"ב, אבל לא התקרב למרילנד. ואז הגיע המייל ממאיה. מאיה היא
הסופרוויזורית שלי. בחורה רגועה בדרך כלל, וכך גם היה המייל שלה. "הי יעל,
רציתי לוודא שאת יודעת איך להיערך להוריקן- נראה לי שכדאי שיהיו לך בקבוקי מים,
טונה, לחם ופנס. אגב, יש לך מושג אם אתם מחוברים לחשמל בכבלים תת/על קרקעיים?".
פה חשדתי. ביום ראשון, כשרבו ההתרעות על הסופה המתקרבת, עשיתי את המעשה
המתבקש והלכתי לסופר. את אות היען המצטיינת קיבלתי אחרי שקניתי בדיוק את כל מה
שצריך לקראת ההוריקן: בקבוק קולה, ראשי שום, תפוחי אדמה, רימון, עציץ בזיליקום
(במבצע!), וחלב. I am all set. אפילו פנס לא היה לי. כדי להוסיף
חטא על פשע פתחתי חדשות והתעדכנתי בתחזית: כן, עין הסערה צפויה לעבור ישר דרך
וושינגטון. אני בתגובה: מעבירה ערוץ ורואה ארבעה פרקים ברצף של The Big Bang Theory.
אז במרילנד, ממש כמו
בירושלים בשלג, בוטלו הלימודים בשני ובשלישי בשל הסופה והמבול העז. יומיים קסומים של התחפרות בבית, בתוספת ארוחת בוקר מפנקת אחת עם עירא (השליח ל-USY שגר בבניין שלי), גברי (מניו-ג'רזי, מוזיקאי ומורה למוזיקה ב-JDS) ומיכאל (חבר מהאוני' שלומד תואר שני פה בג'ורג'טאון). בשלישי בבוקר
הרוחות שככו ונותרנו רק עם הגשם, וללא הפסקת חשמל/מים אחת לרפואה. זה הוריקן זה? בכל מקרה, העניין הוא שלא רק ביטול הלימודים דימה את
ירושלים בעת שלג- גם הטמפרטורות. היום, כשחזרנו לעבודה, היו בחוץ 5 מעלות (40
פרנהייט). 5 מעלות!!! גוואלד, מה יהא עליי בדצמבר, אם כבר עכשיו אני לובשת את מיטב
מחלצות החורף שלי?! המשמעות היא אחת בלבד: קניות. אחלו לי בהצלחה, רבותיי, חורף
קשה לפנינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה