יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

שליחימילואים // משפחת גרטל במסע בעקבות עלי השלכת

שליחימילואים

סבב א': אלנטאון, פנסילבניה (מיולנברג קולג')
כאמור, פתח תקוה. הדבר הכי מרגש באזור הוא מפעל פלדה שנסגר לפני עשרים שנה, וגם הוא נמצא בבית לחם הסמוכה. האבסורד שבשעמום: לדברי הסטודנטים, "אם אין שום פעילות נגד ישראל בקמפוס, למה שנעשה משהו למען ישראל?".

הפוגה: ניו יורק, ניו יורק
הו, Upper West Side. היהודים פה אוהבים את היהדות, אוהבים להיות יהודים, ולא דופקים חשבון- מחדשים, משמרים ומעצבים תרבות יהודית הלכה למעשה. כחלק מכך מערכת היחסים הכנה והמשמעותית עם ישראל נעה על הציר שבין תמיכה שלמה (בחוגים מסוימים), ביקורת בלתי מתפשרת (בחוגים אחרים) ולפעמים אף שתיהן בכפיפה אחת, כפי שניכר שחור על גבי לבן, במחזור לימים הנוראים של קהילת 'מניין מעט' (הסוגריים המרובעים במקור): "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל [שתהא] ראשית צמיחת גאולתנו".

סבב ב': שיקגו, אילינוי (אוניברסיטת שיקגו)
The Second City. The Windy City. יש לי אהבה חדשה, שיקגו.
גורדי שחקים מהממים ביופים המתכתבים עם תוואי הנהר ומשתקפים על גבי שעועית ענק שניצבת בסמוך לפסל של פרה, שעל פי האגדה גרמה לשריפת העיר. כמו כן, דיפ דיש פיצה.
ובקמפוס? רוחות קרות מנשבות שם באוני' שיקגו. אחד הרעיונות שעלו בשבועיים שם, הוא שכדי להתמודד עם רוחות אלה ולאפשר מרחב בטוח לסטודנטים מימין ומשמאל, יש ליצור פלטפורמה להשראה ולשיתוף פעולה בין הסטודנטים האמריקאים לתואר ראשון לבין הסטודנטים הישראלים לתארים מתקדמים, שחובשים את ספסלי אוני' שיקגו בהמוניהם. נעשה ונצליח?

שלכת בניו אינגלנד


בוסטון, מסצ'וסטס
קלאסיקה.
הרובע האיטלקי
אמא, ברק בעיניים, למלצרית: את מאיטליה, נכון? והטבח איטלקי גם כן, נכון??
מלצרית, מבט מיואש בעיניים, לאמא: אני מניו יורק. הטבח מברוקלין.
אוניברסיטת הרווארד
אני (מתרוצצת אחוזת תזזית): תראו פה! ותראו שם! וכמה כאלה! ואיזה שיגעון!
משפחה: (סיימנו?)

פורטסמות', ניו המפשייר
ערבו של יום, משפחת גרטל נכנסת לפאב הראשון בפורטסמות' בתקווה לחתום עוד יום טיולים עם כוס בירה קרה. מאחר שאיש מבני המשפחה אינו גבר מקריח עם כרס או אישה עם שיער בלונדיני גלי גולש, ונגן היוקיליילי בדיוק יצא להפסקה, תשומת הלב של כל יושבי המקום מופנית אלינו.
- ברמן: היי, האו כן איי הלפ יו?
- גרטלז: בירה, ובחייאת, אולי גם לילד? הוא בן עשרים וחצי. בארץ שלנו הוא כבר חוקי.
- ברמן: בירה לילד- לא יקרה. וור אר יו גאיז פרום?
- גרטלז: טייק א גס.
- ברמן: תורכיה?
- גרטלז: כמעט.
- ברמן: לבנון?
- גרטלז: 

מונפלייה (Montpelier), ורמונט
לאלה המכירים את הנפשות הפועלות, דעו שחרף החזות הקולית של אחי, הוא גם יכול להיות חננה. למשל, אחד מתחביביו היה סקירה דמוגרפית של האוכלוסיה בכל מקום אליו הגענו. הידעתם שוורמונט היא המדינה ה-30 בארה"ב בדירוג צפיפות האוכלוסין? הידעתם שאחוז האפרו-אמריקאים במונפלייה (המונה כ-8000 תושבים) הוא 0.65? אין בעד מה.



נוף מטמטם בדרך ממונפלייה לספרינגפילד


ספרינגפילד, מסצ'וסטס
כי אם פספסנו את המשחק הראשון בארנה, לפחות נעצור בהיכל התהילה של הכדורסל.

ניו הייבן, קונטיקט
אחרי שאמרנו שלום להרווארד חייבים לתת כיף לייל. אגב, בניו הייבן כבר 35.4% מהאוכלוסיה הם ממוצא אפרו-אמריקאי.

ניו יורק, ניו יורק
מניין "רוממו" המתכנס לקבלת שבת בכנסיה. לאחר ריקודים, מחולות, מדיטציה ושירת By the Rivers of Babylon, נפל דבר במנהטן: הרב דורש מהקהילה מחויבות- מילה שמעולם לא נאמרה בקול, בטח שלא במניין ליברלי שכזה. במקביל, ההורים שלי דורשים מהבת שלהם להישבע שלא לקחת אותם למניינים כאלה שוב.


==========

זה הכל, ידידיי. ניפגש בשליחות הבאה.

==========



יום ראשון, 21 בספטמבר 2014

אנקדוטות מחיי שליחה במיל'

ראשית, כדי שתבינו מה פשר נסיעת הבזק הזו, הנה ההסבר הרשמי: הסוכנות היהודית, ארגון "הלל" ופדרציות צפון אמריקה פנו לכעשרים שליחי-עבר בבקשה שיגיעו לסייע לקמפוסים אסטרטגיים בחיזוק הקהילה הפרו-ישראלית בתקופה מאתגרת זו. מדובר בשליחות קצרת-טווח (בת שבועיים בכל קמפוס). השליחים, ובתוכם שפחתכם הנאמנה, עברו הכשרה לכך על ידי ה-ICC (Israel on Campus Coalition), משרד החוץ וצוות הסוכנות. המימון לפרויקט מגיע מקרנות החירום של פדרציות צפון אמריקה.

שפחתכם נשלחה בסבב הראשון ל-Muhlenberg College, מהסוג המתקרא Liberal Arts College, ונמצא ב-Allentown, Pennsylvania. במיולנברג כ-2,200 סטודנטים, מתוכם כ-600 יהודים.
כעת בשבוע חופש בניו-יורק, ובשבוע הבא אשים פעמיי ל-University of Chicago לשבועיים נוספים של טירוף חושים.

עוד על הפרוייקט, מעשי ומעשי עמיתיי השליחים בקמפוסים אליהם נשלחנו, תוכלו לקרוא כאן:

ועכשיו, לעבודה:
==========
יום סטנדרטי. אני יושבת בקפה בקמפוס ומתכננת את פגישת "ועדת ישראל" המתוכננת לערב. כמו-כן, בהיותי בעלת יכולת מסוימת (הנתונה לפרשנות) של ביצוע מספר פעולות במקביל ("מאלטי-טאסקינג" בלע"ז), אני גם צופה במקביל בגמר גביע ווינר. הפועל נגד מכבי.
דקות אחרונות של המשחק. אני כבר יושבת בזווית לא הגיונית בגין מדורי הגיהינום והמתח שהפועל מעבירה אותי. פתאום (אם כי באופן ממש לא מפתיע) הפועל טועה טעות פטאלית שעלולה לעלות לה ביוקר. אני משחררת צווחה לחלל האוויר.
ראשים מסתובבים לכיווני, בהם גם ראשה של מנהלת ההלל היושבת בשולחן הסמוך בפגישה עם סטודנטית.
אני מסבירה לה שאני מאוד קומיטד.
להפועל.

כלומר... לעבודה.

=========
רמה מסוימת של דיכאון מציפה את נשמתי העדינה, עת אני שומעת יהודים טובים טובחים בשפה העברית על סמיכויותיה ללא רחם, או סתם משייכים לה מילים משפות זרות.
Are we meeting for Shalosh Seudos?
Where are you having Seudas Hamafsekes?
Have you met your Bashert yet?  How come you don't know what Bashert is? Maybe that's the reason why you haven't met him yet?
Mazel Tov!

============
בטח תסכימו איתי שאי אפשר להתעלם מאישה מאוד לבבית וחייכנית שהעמידה באמצע הקמפוס דוכן לממכר תכשיטים ופריטי אופנה מעשה ידיה. קוראים לה ג'ויס, היא חיה באלנטאון כל חייה וכששמעה שאני מישראל ממש נכמרו רחמיה והיא הביעה השתתפות בצערנו כמי שנאלצים להתמודד עם מציאות לא פשוטה. וואלה, התרגשתי.
המשכנו לדבר על כך שצריך למצוא פתרון שאינו צבאי, ועל כך שהאנשים הפשוטים, שאינם בדרג מקבלי ההחלטות, הם אלה שסובלים ממדיניות מייסרת של המנהיגים. ג'ויס מאוד שמחה שהיא יכולה לנהל איתי שיחה פשוטה ונינוחה, כי היא בעצמה מדור ילדי הפרחים והיא כואבת את צער העולם (במילותיה שלה).
ואז התחיל הכיף.
ג'ויס אמרה שאני חייבת להודות שהטבח שישראל ביצעה במאות הנשים והילדים הפלסטינים הוא פשוט בלתי נסבל. תוך הסתייגות גמורה שאין הרג לגיטימי, ציינתי שלמיטב הבנתי המוגבלת- שכן כמוה כמוני, אני ניזונה מאתרי חדשות ומסיפורים שאני שומעת מחברים- למיטב הבנתי מדובר בתוצאה ישירה של תגובה לירי חמאס המתבצע מתוך אוכלוסיה אזרחית. כמו-כן, ציינתי כי אם זכרוני אינו מטעני נחשפו אי-אלו מנהרות תופת וכו' וכו'. לסיום, הסברתי מעט על מבנה ההנהגה הפלסטינית ברצועה ובגדה, הסברתי שאין התנחלויות ברצועת עזה (""really? I didn't know! הייתה תגובתה) וסיכמתי בכך שברור שהן ישראלים הן פלסטינים סובלים במצב הנתון, אך ההגינות מחייבת להפנות את אותן שאלות גם להנהגה הפלסטינית- תהא זו אשר תהא.
וג'ויס, שוחרת השלום שהיא, אמרה שהיא לא יכולה לנהל את השיחה הזו יותר מכיוון שברור שאני biased. קמה והלכה.
נשארתי נטועה במקום, מסתכלת עליה ומחייכת.
נדרשו לה שתי דקות להבין את הפרדוקס, והיא חזרה. סיימנו ברוח טובה ובאיחולי שלום לשני הצדדים, והזמנתי אותה פעם לקפוץ לקפה.

יום חמישי, 8 במאי 2014

שהשמש תעבור עליי

בלוג אחרון לשליחות, נכתב בעודי מעופפת חזרה ארצה. כל צבאות השם איתי פה במטוס- ברוקלין רבתי התיישבה על טיסת הלילה של אל-על, וכל המטוס אפוף קדושה.
אזהיר ואומר, שבניגוד לפוסטים קודמים הרשומה הזו הרבה יותר רגשית ומעורפלת מאשר הרשומות הציניות והתיאוריות שקדמו לה.

=====

(http://youtu.be/3EFsexM3YyI - לטובת מי שהסרטון לא עולה לו אוטומטית)

ישנם ימים ללא מרגוע, בם לא אמצא לי נחמה
ומוכרח אני לנגוע בעשבים, באדמה
לפסוע באותה הדרך, בתוך פריחת הכרכומים
ולהיות כל כך אחר, ולפרוח ערב הגשמים
תמיד ידעתי שאני רוצה וצריכה לצאת לשליחות. שליחות שהיא פסיעה באותה הדרך בה חונכתי, אך גם דרישה להיות כל כך אחרת: לצאת מהמרחב המוגן לעייפה שלי ולהעמיד את העקרונות המוצלחים שלי למבחן בארץ אחרת, בחברה אחרת, בשפה אחרת.

רק תפילה אשא, הו אלי אלי
שהשמש תעבור עליי ותראה לי שוב את משעוליי
הו אלי אלי, רק תפילה אשא
שהשמש תעבור עליי ותיקח אותי אל המסע
אל המסע
עכשיו נסתיימו להן שנתיים של שליחות. כמה מטען במילה אחת: קריאה לדגל, משימה. להציל את המולדת, לייצג את ישראל. אך שליחות היא לא עבודה מחוץ לגבולות הארץ או הפצת האור והבשורה למי שאינו חושב או יודע כמוני. שליחות היא ניהול משא ומתן על האמיתות והערכים שמרכיבים את חיינו. עכשיו תם לו הפרק של השליחות בחו"ל ונפתח פרק השליחות בארץ.

(פאוזה. התינוק בעריסה מימיני התחיל לבכות ואני צריכה לטפל בו כי אמא קפצה לשירותים)

ואם אשוב אל זו הארץ, ואם אפסע שוב בדרכים
האם כקדם יכירוני, האנשים והפרחים
עוד היבט של היציאה לשליחות הוא החזרה מהשליחות. משהו בי השתנה, אני יודעת, ותוהה (שלא לומר: חוששת) האם כל מי וכל מה שנשאר פה יכירני, ויותר מכך- האם אני בעצמי אכיר את מי ואת מה שהתרחש פה בהיעדרי.

רק תפילה אשא, הו אלי אלי
שהשמש תעבור עליי ותראה לי שוב את משעוליי
הו אלי אלי, רק תפילה אשא
שהשמש תעבור עליי ותיקח אותי אל המסע
תפילה אשא
במשך שנתיים היה לי ברור מה אני צריכה לעשות. ועכשיו, להתחיל הכול מחדש, להגדיר יעדים חדשים. הלוואי ואותה שמש שזרחה לפני חודש, לפני שנתיים, אתמול- תחזור ותזרח מחר. כן, השמש היא אותה שמש. השאלה היא באיזה זווית אני עומדת מולה ומה אורה יגלה לעיניי.

(הפסקה. שקית צ'יפס התפוצצה לרגליו של הילד משמאלי. רגליים באוויר כדי לאפשר לאמא לנקות)

האם אמצא את כל היופי, את הבאר הנושנה
אשר הייתה שם כשעזבתי, עוד נובעת כבראשונה
הילדים במטוס מדברים על כך שהם בדרך לארץ ישראל. ואני חושבת- האם במקרה הם בדרך לארץ ישראל? האם "מדינת ישראל" או סתם "ישראל" הן מילים של חול? לי ברור שאני חוזרת למדינת ישראל, ששואבת מ"ארץ ישראל". אל לנו לזנוח את הזהות היהודית שלנו, תהא זו אשר תהא ובעלת איזו פרשנות אשר תבחרו לתת לה; אך חשוב גם לא להזניח את עיצובה של "מדינת ישראל", כי בלעדיה מי ישורנו.

=====

יכולתי לבחור אלף שירים אחרים, אם לא - לכל הפחות - את הביצוע המקורי של ירדנה ארזי (המלכה, י.ג.). בכל זאת בחרתי בשיר הזה, בביצוע של אברהם פריד.

הדבר הראשון שחשבתי כשראיתי את הקליפ הוא שזה ביצוע של גבר, שמשנה את המילים המקוריות של השיר (נקבה > זכר, אהבה > באר, אלי > קלי), ושעל הבמה אתו נמצאים רק גברים. ירחם השם. אך בכל זאת בחרתי בשיר הזה, בביצוע הזה.

בחרתי בשיר הזה כי לא מצאתי שיר אחר שיבטא בצורה מושלמת את כל המילים האחרונות שאני רוצה לומר עם סיומו של הפרק הזה בחיי.

בחרתי בביצוע הזה אליו נחשפתי בזכות רועי ימין, שליח בדימוס, לפני כחצי שנה. מאז, שמעתי אותו כמה פעמים בשבוע, בדרך כלל בחדר הכושר או כשהתעוררתי בבוקר, ובכל פעם מחדש הביצוע הזה העלה לי חיוך על הפנים. רועי הוא רק סיפור אחד מני רבים. שאר חבריי השליחים שהיו לי מקור נאמן לצחוק ומשענת בעת בכי בשנתיים האחרונות, הם נכס שאני מחזירה מהשליחות ארצה. מעבר לכך שהם חברי אמת, הם גם כולם משכמם ומעלה. זהב.

בחרתי בביצוע הזה כי מזמן לא ראיתי ביצוע כל כך טהור בשמחתו לשיר כלשהו. רק תראו איך פריד מקפץ על הבמה, איזה חיוך אמתי נסוך על פניו.

בחרתי בביצוע הזה כי אחת הסיבות ליציאה לשליחות הייתה רצון לחוות יהדות אחרת, הפרוסה על גבי מנעד רחב יותר מזה שלו אנו חשופים כאן. פעם, סביר להניח שהייתי מאוד מתעצבנת מביצוע כל-גברי (קול-גברי) שכזה. פעם הייתי מאוד מתוסכלת משני גווני היהדות הקיימים פה בארץ. אחרי שנתיים של שליחות למדתי המון על צורות שונות של יהדות, אבל גם רכשתי ביטחון מחודש ביהדות שיש לנו כאן בארץ. אמנם, יעברו עוד הרבה מים בנהר ועלינו ללמוד הרבה בדרך להרחבת קשת גווני היהדות המקובלים פה, אך בסופו של יום אני אעדיף אלף מניינים לא שוויוניים שמתקיימים כאן, במדינת ישראל, ולאחריהם יש דיון בדבר הקשר בין דת למדינה, על פני מניין שוויוני אחד שמתקיים בארה"ב ולאחריו יש דיון בדבר זכאות הדור הבא לתגלית. ועדיין ברור לי שאני ארצה לצאת לסיבוב נוסף של שליחות מתישהו בעתיד. להמשיך את הדיאלוג הזה, את הבחינה המתמדת הזו, לא לקפוא על השמרים.

רק תפילה אשא, הו אלי אלי
שהשמש תעבור עליי ותראה לי שוב את משעוליי
הו אלי אלי, רק תפילה אשא
שהשמש תעבור עליי ותיקח אותי אל המסע...
אני הייתי Grace, עכשיו אני חוזרת להיות יעל. ניפגש בסיבוב הבא.
...תודה רבה

יום ראשון, 9 במרץ 2014

יום בחיי. יום, בחיי.

הפעם, סקירה של יום סטנדרטי בעבודה. יתכן שלטובת העניין קיבצתי אירועים מכמה ימים שונים, אבל לכם אין שום דרך לדעת את זה, ובעיקר- זה לא ממש משנה, כי הכל קרה באמת. העיקר שתיהנו.


06:30 - השכמה. למה בעצם? הרי אני צריכה לצאת מהבית רק ב-8. קריאה זריזה של ההודעות מהלילה (10 הודעות מאנשי החוף המערבי, 17 הודעות מהארץ, ועוד 5 הודעות אקראיות מאנשים שלא מקפידים על שעות השינה שלי), וניסיון לישון עוד חצי שעה.

07:30 - איזו טעות. כמובן שהתעוררתי מאוחר מדי. התארגנות מטכ"לית וריצה לאוטובוס.

08:00 - אלוהים אדירים. הייתם חושבים שאחרי שנה וחצי אבין שעליי לבדוק את התחזית בכל בוקר, אחרת אמצא את עצמי יוצאת לעבודה בלי מטריה וכפפות, בטוחה שמזג האוויר יהיה מקסים כמו אתמול (15 מעלות אחרי שבועות של מינוס קטסטרופלי), ו-בום, שלג. ובכן, רב לי. הבו לי אביב.

08:50 - הקדמתי לפגישה הראשונה עם סטודנט, נקרא לו א', באחד מבתי הקפה בקמפוס. זמן טוב לענוד את העגילים שלא הספקתי לענוד הבוקר מפאת הלחץ. מוזר, משום מה תנוכיי לא מקבלים את העגילים בשמחה כבכל בוקר והעסק מעט כואב.

09:05 - א' מגיע, עיניו טרוטות. נראה כאילו נפל הרגע מהמיטה. -קפה? שוקו? -בטח, למה לא. מה, את משלמת? לא לא, החברה שלי לא תאהב את זה. -(חמוד, אני יכולה להיות אמא שלך) אל תדאג, זה על חשבון ההלל. משלמים לי כדי לשתות איתך קפה. -(א' נרגע). על הפרק: הכנת מצגת על ישראל באחד הקורסים שלו.

09:45 - מסע רגלי מפרך בקור חודר עצמות לצד השני של הקמפוס, לפגישה עם אחראי קשרי החוץ של האוניברסיטה. נפגשנו לראשונה בארוחת פרופסורים (ויעל אחת) עם ארי שביט, ואנחנו נפגשים היום כדי ללמוד על הקשרים ההיסטוריים שבין אוני' מרילנד לאוניברסיטאות בארץ ומה בין מרילנד לתופעת ה-BDS (אפשר לנשום לרווחה). בשורה התחתונה: אני- מבטיחה להדק את הקשרים בין הלל לאגף הקש"ח לקידום תכניות לימודים בארץ, הפרופסור- (1) מבקש לדעת למה ארי שביט התלהב כששמע מי הוא אבא (2) מביע דעתו שאני צריכה לעסוק בדיפלומטיה ויח"צ.

11:00 - סוף סוף במשרד. מענה זריז לעשרים המיילים שהתקבלו מאז שעזבתי את המשרד אמש ב-8 בלילה (אנחנו בשיאה של עונת היעדר חיי החברה) והתכתבות עם הארץ (- בוקר טוב - כבר כמעט לילה אצלנו) ועם קבוצת התמיכה של שליחי שנה שניה (סלפיז של בוקר).

11:30 - שיחת חניכה שבועית עם הסופרוויזורית. היום נשוחח על הזמנה אסטרטגית של סטודנטים בעמדות מפתח לועידת איפא"ק, אציג לה את תוכנית המפגש הבא של ה-Israel Fellowship, וחלוקת 160 הסטודנטים שנרשמו לתגלית בקיץ הקרוב לארבע קבוצות שונות.

12:30 - פוסט אובליגטורי בפייסבוק. משהו על דובר שמגיע לקמפוס, ומכיל הרבה סימני קריאה ותיוגים של סטודנטים חסרי ישע. אין ספק שמאז יצאתי לשליחות הפכתי לחיית מדיה חברתית. אמת, אני יכולה לבחור מי יראה את הפוסטים הנהדרים שלי (ובעיקר- מי לא יראה, כדי לא להתיש את דוברי העברית שבינינו), אבל לפעמים אני רוצה שגם החברים בארץ ידעו מי מגיע אלינו או שההרשמה לתגלית עדיין פתוחה. סתם ככה, כדי שלא אמצא את עצמי אחר כך כותבת בלוג שנושאו "יום בחיי", כדי להסביר להם מה אני עושה ביום יום. אה, רגע.

13:00 - ישיבת תכנון Alternative Spring Break במקסיקו, לקראת הטיסה ביום חמישי הקרוב (קונספט נהדר של בילוי החופשות מהלימודים בהתנדבות בקהילות מו/חלשות, בהסתמך על ערך "תיקון עולם" השגור בפי כל כאן). נוכחים: מנהלת תוכניות ההתנדבות בהלל, שני הסטודנטים שמרכזים את הקבוצה, ובסקייפ אשת השטח במרכז של Project Ten במקסיקו. מבין כולנו, רק אשת השטח במקסיקו יודעת מה, בעצם, נעשה שם עם עשרת הסטודנטים שיוצאים לפרוייקט, אבל גם זה מוטל בספק כי הקבוצה האחרונה של המתנדבים בדיוק עזבה ואין ממש קבוצה שמפעילה את המרכז כרגע, אז אנחנו ננחת ונראה וננסה ונקווה לטוב. העיקר שאני את החיסונים שלי קיבלתי.
האמת היא שכשחושבים על זה אני לא בטוחה שאני רגועה בעניין החיסונים. התור הזמין היחיד היה במרפאת walk in, כזו שלא צריך לקבוע תור מראש כולל פגישת יעוץ, אלא את פשוט מגיעה ומתחסנת. וגם משלמת במזומן בלבד. המ.

14:30 - סדרת ראיונות לתגלית. מוטיב חוזר בכל הראיונות, הוא שכשאני שואלת את הסטודנטים מה היא היהדות עבורם, הם מתחילים בהסבר ארוך ומפורט מה היא לא. אחר כך, ובהתפתלויות לא פשוטות, הם בדרך כלל מסבירים שהיהדות היא מנגנון הזדהות לקולקטיב כלשהו, ובעיקר היסטוריה. הראיונות האלה בדרך כלל די מבאסים אותי. אוי לנו מיהודים שמגדירים את דרכם בצורה סבילה כל כך, שהיהדות כל כך נפקדת מחייהם. אוי לנו כי אבדנו.

16:00 - קפה של אחר הצהריים עם סטודנטית יוצאת התגלית האחרונה, נקרא לה ט'. ט' אמנם מותשת משבוע המיונים לסורוריטיז (מזל טוב, היא התקבלה לסורוריטי סיגמה-דלתא-טאו של הבנות היהודיות. אני חברה של כבוד בסורוריטי עמבה-גמבה-במבה), אבל מאוד להוטה להשתלב בהלל ומאוד רוצה ללמוד עברית. מי אני שאחסום אותה בדישה?
אגב, העגילים עדיין מציקים. זה לא נעים, אבל מה לא עושים בשביל היופי.

17:30 - פגישת חירום עם ראשי הקבוצות הפרו-ישראליות, לקראת שבוע אפרטהייד ש"סטודנטים למען פלסטין" מתכננים בשבוע הבא, כולל בניית חומת האפרטהייד (גדר הבטחון?) במרכז הקמפוס. בשורה התחתונה: ללא תגובה רשמית שלנו, ללא פעולות נגד, בעיקר כי אוניברסיטת מרילנד היא אוניברסיטה מאוד לא פוליטית, ואין לנו שום עניין לייצר דרמה מיותרת. לכל היותר נראה בכך הזדמנות לשיחות משמעותיות עם סטודנטים חדשים, מה שמכונה בעגה המקומית אינגייג'מנט, ואני אזכה לישון בלילה.

19:00 - פגישה ראשונה של "משלנו" - קבוצת סטודנטים דוברי עברית. מי שמכיר אותי יודע שהעבודה עם ישראלים בחו"ל לא הייתה לי טבעית בראשונה, ולמרות זאת מצאתי את עצמי מתרגשת מהמעמד. והעיקר- שמונה פרצופים חדשים שאלמלא הפורום הזה לא היו מתקרבים לאירועים שקשורים לקהילה היהודית.

20:00 - הפסקת שירותים. לשם שינוי הפעם לא מדובר בריצה מרתונית בין פגישות, כך שיש לי דקה להביט במראה. לשמחתי, אני חושבת שהבנתי מה הבעיה עם העגילים. לצערי, אני חושבת שאני ישנה מעט מדי שעות. מסתבר שאת העגילים הגדולים שענדתי הבוקר, ענדתי מבלי להסיר את העגילים הקטנים שענדתי אתמול. בשלב זה לא נותר לי אלא לצחוק, על עצמי כמובן. הבחורה שבדיוק נכנסה לשירותים כשאני פרצתי בצחוק, ברחה במנוסה.

20:15 - פגישת מוטיבציה עם נשיא קבוצת איפא"ק, שמרגיש שהוא עושה הכל לבד וגם מרגיש חסר בטחון לקראת ישיבת ה-board הקרובה. כמה מילים של העצמה, שימוש מרובה במילה "אנחנו" ולא "אני", מעבר על לו"ז הישיבה בקצב הכתבה, וסילוק הסטודנט כדי להספיק לעלות על האוטובוס הביתה (עדכון: בוועידת איפא"ק שהתקיימה כמה ימים אחר כך, הבחור עלה לבמה בשם הקבוצה לקבלת תואר Activists of the Year. תחושת גאווה הורית הציפה את לבי).

21:30 - אני בבית. עם מעט מוטיבציה ורצון טוב גם אספיק ללכת לחדר הכושר וגם אראה עוד איזה פרק משובח של "הבית הלבן", ובעיקר אזכור להסיר את העגילים.

לכל מי שהחזיק מעמד עד כה-
הספירה לאחור החלה.
בשבת פרשת "בחקתי" אני כבר אהיה בבית.

יום שבת, 25 בינואר 2014

תגלית

לרגל סיומו של עוד מסע תגלית, החלטתי להעניק לכם הצצה אל מאחורי הקלעים מהתגלית האחרונה ומתגליות עברו. מעט ארוך, אני יודעת, אבל קראו עד הסוף- מי יודע, אולי גם נפשכם היהודיה תהמה.


קצירת גפיים, או: הטיסה
כמה התפללתי שמושב המעבר ששריינתי לעצמי לא יהיה ליד סטודנט/ית שלי. לא כי אני לא אוהבת אותם, חלילה, אני אוהבת כל אדם באשר הוא (כמעט), אלא כי אני, באופן אישי, אוהבת להעביר את זמן הטיסה בפעילות שאינה כרוכה באינטראקציה חברתית. תנו לי לחדד: בתור בחורה לא קצרה במיוחד, טיסות עושות אותי אומללה. כל חלק אחר של הגוף תקוע למשך זמן ארוך מדי בזווית שלא ידעת שקיימת בכלל (ונשאר כך לכל הפחות עד הטבילה בים המלח); הרגל שזכתה בגישה למעבר מתקילה חזור והתקל את הדיילות שעוברות והן מקללות אותי בחזרה; ושיא השיאים הוא כשהנוסע שלפנייך הולך לישון ואת, מצדך, נופחת את נשמתך כי אותו ברנש מטה את משענת הכיסא לזווית של 170 מעלות- וגם זה רק כי הברכיים שלך מונעות ממנו להשתטח ב-180 מעלות מלאות. בקיצור- אל תדברו איתי, אני סובלת.
אך משאלות לחוד ומציאות לחוד. כמובן שישבתי ליד סטודנטית. אחרי עשר דקות שיחה (הפקתי מעצמי את המרב) הסברתי לה שבגילי המתקדם אני זקוקה לכמה שיותר שעות שינה, ולכן שפשוט תחבוט בי אם היא רוצה לצאת לשירותים, כי אני פורשת כעת לעולמות עליונים. היא לא הביעה התנגדות ופנתה לכתוב ביומן המסע שלה על המדריכה הזקנה שלה.

צעדים ראשונים על אדמת הקודש
שלב ראשון- מספרי ברזל. באופן מאוד לא מפתיע הסטודנטים יודעים לספור בקול, ומעתה ועד סוף הטיול יעשו זאת בקצב מהיר יותר ויותר. כלומר, הם יתפקדו באופן כמעט מושלם למעט כל אותן פעמים- פעמים רבות מדי, בהן מספר 14 ומספר 21 ישכחו שהם צריכים לקרוא בקול. או בפעם ההיא שמישהו פשוט ידלג על מספר 32. אבל חוץ מזה באמת שהם סופרים כמו שצריך.
שלב שני- פעילות פתיחה בערד (נו כן, ערד): לאיזה שלב בטיול אתם מצפים בכיליון עיניים? רוב גורף של הסטודנטים ענה - החזיקו את עצמכם חזק - מצפים לגמל. ג מ ל . אני חוזרת: גמל. קחו אותי מכאן.

מצדה
השכמנו קום, שתינו קפה שחור, אכלנו לחם עם ממרח שוקולד
("What is this? This is not Nutella! Don't you have Nutella in Israel??" // "Why does this chocolate spread tastes like sand?")
והיטלטלנו בכבישים כדי להעפיל למצדה. לא אשקר- הסטודנטים עוד התקשו לראות את הקסם שבהשכמה טרם זריחת השמש. הטרגדיה האמתית היא שאפילו לא ראינו את הזריחה. עננות כזו מדריך הטיולים לא ראה מימיו. הסטודנטים דמיינו שהם רואים משהו, שלושה סטודנטים נעלמו ("נתקענו במערה". וואלה.) ואני תהיתי למה איזו סיירת שקר-כלשהו ששעטה במעלה שביל הנחש, עושה פדיחות ויורדת חזרה ברכבל (כי אני מצדי הבטחתי לסטודנטים ש"ברור שהחיילים יורדים ברגל, מה נראה לכם?").

שבת מנוחה בעין גדי
ערב שבת. במה לא פינקנו אותם? כריות, במבה, ביסלי, וופלים, ופופקו כמובן. הכל חוסל, למעט הפופקו. בחיי שהם לא יודעים טעם טוב מהו.
את הלו"ז אנחנו מסיימים מוקדם בערב שבת (בכל זאת, היינו במצדה על הבוקר). בלי לחשוב הרבה שרה (שמדריכה איתי) ואני התקפלנו לחדר, לישון שינה ארוכה-ארוכה וטובה-טובה. מכיוון שאנחנו אחראיות ומסורות, טרחנו ליידע את הסטודנטים באיזה חדר אנחנו. אתם יודעים, למקרה חירום. ב-21:00 כבר ישנו עמוק.
22:30- מלחמה. דפיקות אימים על דלת החדר. עם פרצוף מעוך ופיג'מה שלא עושה חסד עם הפיגורה פתחתי את הדלת. לפניי- סטודנט. נקרא לו מייקל.
אני: מה קרה מייקל??
מייקל: אז... תשמעי... זה סוג של מקרה חירום...
אני: מה? הכל בסדר? מי מת?!
(הכותבת מריצה תסריטי אימה מהסוג שכולל חברה בהריון ו/או סטודנט מהקבוצה שחתך לים המלח וטבע).
מייקל: אז זהו, שכחתי שהלילה אני צריך לשלוח איזשהו טופס כדי להתקבל לתואר שני. אפשר להשתמש במחשב שלך?
(טורקת את הדלת בפרצוף)
אני האמתית: אין לי מחשב פה, אבל תן לי לשאול את שרה.
(חוזרת פנימה ושואלת את שרה שאיכשהו הצליחה לא להתעורר מהפיצוצים)
אני האמתית בעלת הסף הנמוך בשלב זה: גם לשרה אין מחשב פה.
מייקל: טוב, אז אני פשוט אתקשר לאבא שלי ואבקש ממנו להיכנס למחשב שלי ולשלוח את הקובץ.
(רגע. רגע רגע רגע. איפה בעצם אמרת שהיה תהליך המחשבה שלך לפני שהערת אותנו?)

הר צפחות > אילת > מאהל בדואי
שנורקלים באילת. מתי אתם הייתם לאחרונה באילת? מתי אתם הייתם לאחרונה באילת ושנירקלתם עם ציוד שמישהו אחר עשה בו שימוש לפניכם והותיר בו את רוקו באופן המסכן אתכם בהידבקות במחלה מהסוג שיישאר אצלכם לנצח? כי אני עשיתי את זה בשבוע שעבר. נעים זה לא. ואגב- זו בדיוק אותה תחושה כשישנים במאהל הבדואי בשק שינה שאירח גופות רבות לפנייך. אני חוזרת- נעים זה לא.
אבל הכול מתגמד כשנזכרים בהעפלה לפסגת הר צפחות בבוקר. לקסם הזה של המדבר התכוון(ה?) אלוהים כשברא את העולם.

הישראלים באים
מי מאתנו שהשתתפה בתגלית על תקן הישראלית, זוכרת איך היא הסבירה לחברים האמריקאים מתגלית שאנחנו לא תופסים מחבלים לפני הקפה הראשון של הבוקר. כולנו זוכרים את משחקי השתייה שפרחי הקולג' לימדו אותנו, בשעה שמבחינת ההורים שלהם משחק השתייה היחיד שהם מכירים הוא מיקי-מיקי-מיקי-מיקי מאוס. עם זאת, אין ספק שהמפגש בין הישראלים לאמריקאים הוא החלק המשמעותי ביותר של המסע. כל כך משמעותי, שבאוריינטציה שהעברנו עוד בארה"ב, לפני הטיסה, הסברתי על המפגש עם הישראלים ועל כך שאפילו נדאג לשיתוף בחדרים כך שכל אמריקאי
Will get to spend a night with an Israeli.
דממה.
ואז- 80 סטודנטים נחנקים מצחוק ואני, שכבר זיהיתי את הפשלה עוד בזמן שהמשפט יצא לי מהפה (אבל כבר לא היה לאן לברוח) תוהה האם הם כבר יודעים את משמעות המילה "פדיחה".

טעם נרכש: ד"ר שקשוקה ; Mega Event
אודה ולא אבוש: אני ממש לא אוהבת שקשוקה. כנראה שיותר מדי סמינרים בתיכון בהם הוגשה שקשוקה עצובה בסעודה השלישית הותירו בי את חותמם, או שפשוט "עוד לא טעמת את השקשוקה של ----" (אותו טיעון שאנשי הפויקה משמיעים חזור והשמע. מבחינתי חוק הפויקה חל גם על שקשוקה: הבעיה היא לא במי שהכין את התבשיל, הבעיה היא בקונספט). כך או כך, הושבנו את הסטודנטים לאכול ארוחת צהריים אצל ד"ר שקשוקה. מה אומר ומה אגיד? כמי שזו לה הפעם הראשונה אצל הדוקטור, היה בהחלט נחמד. אבל אין ספק שהשיא היה לקנח בכנאפה. הבעיה היא שלא כולם ניחנו בבלוטות הטעם הנדרשות, והסטודנט שגררתי לטעום את אותו טעם אלוהי (שנה וחצי ללא כנאפה עושות את זה לבחורה) היה, ובכן, מאוד מנומס כשהתנצל שהוא ממש מלא ולא יכול לאכול יותר מהכנאפה שלו. מילא.
באותו ערב שמנו פעמינו לירושלים, ל-Mega Event- אירוע השיא של עונת תגלית. בכל שנה, אלפי התגליתונים שנמצאים בארץ מתקבצים בבנייני האומה למשך 5 שעות, מאזינים למוזיקה מקומית (סאבלימינל. כי איכות זו לא מילה גסה), מודים לתורמים הגדולים ומסתחבקים עם ביבי. ואני? אני הכי גרועה בקטעים האלה. תוצר ישיר של טקס הדלקת המשואות בהר הרצל. בוכה מכל סרט תדמית, מקפצת בהתלהבות בכל "הבה נגילה" ומנופפת בדגל ישראל עד אובדן חושים. Word.

הר ארבל
מוטיב חוזר במסלולים שלנו הוא סיפור היסטורי על התאבדותם של מתנגדים למשטר. בדרך כלל הסיפור התרחש על פסגתו של הר, והופיעה בו גם משפחה מרובת ילדים. עכשיו לך תסביר לילדודס שבעצם המטרה היא להגביר את זיקתם לעם היהודי. שהתאבד. כלומר... מאוד מבלבל.

צפת
באופן עקבי, בכל תגלית עד עכשיו, היום בו מבקרים בצפת הוא היום בו אני מדברת כמה שפחות. לא סוד הוא שכל הקטע המיסטי ממני והלאה. על אחת כמה וכמה כשבלו"ז ביקור אצל אמן קבלה אמריקאי שעלה לארץ, מדבר בטון חרישי מאוד אבל עם חיוך מאוזן לאוזן ומספר "האו אמייזינג איט איז טו האב א היברו ניים". עד כדי כך אמייזינג שאני מעדיפה לא לקלקל את ההילה שאופפת את היום הזה בדתיות השכלתנית שלי. כי זה כבר לא אמייזינג, זה סתם קונפיוזינג.

יד ושם והר הרצל > מחנה יהודה
צחוק בצד- השלב שבו הסטודנטים מבינים באמת מה זה אומר להיות ישראלי הוא כשנוסעים אחרי ביקור ביד ושם והר הרצל למחניודה. הדיסוננס בין המועקה שאופפת את כולם לבין הרעש והצלצולים של השוק הם ההזדמנות ההולמת ביותר להסביר על הבאסוש של החיים בארץ והצורך לא להתעכב ולהמשיך הלאה.

יציאה בירושלים
מכירים את זה שאתם רואים את כל התגליתונים בשוק או במדרחוב, ואתם חושבים עד כמה מהם מתישים? ובכן, אני שמחה שלא ראיתם אותי עומדת על ספסל וסופרת סטודנטים, ואז נכנסת להיסטריה כשאחת מהן אינה נוכחת ואין לה טלפון. איכשהו הצלחנו לאתר אותה בחברת אחד הישראלים שהואיל בטובו לענות לטלפון. "בטח, אין שום בעיה, אנחנו פה בצד השני של הכביש". יושבת הבחורה ומנופפת לי לשלום מהצד השני של כיכר ציון. כן, חמודה? את מנופפת לי לשלום?? תזיזי את הטוסיק שלך לכאן, ומיד!

הדרך ארכה עד מאוד, או: הכותל

תכל'ס, הסיבה שבגינה יצאתי לשליחות היא הכותל. לא, לא חוויתי איזו התגלות אלוהית (אך עדיין לא איבדתי תקווה). כשהשתתפתי בתגלית על תקן אחת מהישראלים, החברים האמריקאים שלי בכו כשהגענו לכותל. או-אז הבנתי עד כמה חיי היהודיים בישראל מובנים לי מאליהם ועד כמה אני רוצה להיות חלק משיח יהודי שהוא אחד ותקף בארץ ובחו"ל. ועכשיו, לכי ותסבירי לסטודנט שהבחור בעזרת הגברים שהטיח בפניו שהוא לא יהודי, הוא דובר מטעם עצמו. עמיות יהודית? שיהיה לנו בהצלחה.