לרגל סיומו של עוד מסע תגלית, החלטתי להעניק לכם הצצה אל מאחורי הקלעים מהתגלית האחרונה ומתגליות עברו. מעט ארוך, אני יודעת, אבל קראו עד הסוף- מי יודע, אולי גם נפשכם היהודיה תהמה.
קצירת
גפיים, או: הטיסה
כמה
התפללתי שמושב המעבר ששריינתי לעצמי לא יהיה ליד סטודנט/ית שלי. לא כי אני לא
אוהבת אותם, חלילה, אני אוהבת כל אדם באשר הוא (כמעט), אלא כי אני, באופן אישי,
אוהבת להעביר את זמן הטיסה בפעילות שאינה כרוכה באינטראקציה חברתית. תנו לי לחדד:
בתור בחורה לא קצרה במיוחד, טיסות עושות אותי אומללה. כל חלק אחר של הגוף תקוע
למשך זמן ארוך מדי בזווית שלא ידעת שקיימת בכלל (ונשאר כך לכל הפחות עד הטבילה בים
המלח); הרגל שזכתה בגישה למעבר מתקילה חזור והתקל את הדיילות שעוברות והן מקללות
אותי בחזרה; ושיא השיאים הוא כשהנוסע שלפנייך הולך לישון ואת, מצדך, נופחת את
נשמתך כי אותו ברנש מטה את משענת הכיסא לזווית של 170 מעלות- וגם זה רק כי הברכיים
שלך מונעות ממנו להשתטח ב-180 מעלות מלאות. בקיצור- אל תדברו איתי, אני סובלת.
אך
משאלות לחוד ומציאות לחוד. כמובן שישבתי ליד סטודנטית. אחרי עשר דקות שיחה (הפקתי
מעצמי את המרב) הסברתי לה שבגילי המתקדם אני זקוקה לכמה שיותר שעות שינה, ולכן
שפשוט תחבוט בי אם היא רוצה לצאת לשירותים, כי אני פורשת כעת לעולמות עליונים. היא
לא הביעה התנגדות ופנתה לכתוב ביומן המסע שלה על המדריכה הזקנה שלה.
צעדים
ראשונים על אדמת הקודש
שלב
ראשון- מספרי ברזל. באופן מאוד לא מפתיע הסטודנטים יודעים לספור בקול, ומעתה ועד
סוף הטיול יעשו זאת בקצב מהיר יותר ויותר. כלומר, הם יתפקדו באופן כמעט מושלם למעט
כל אותן פעמים- פעמים רבות מדי, בהן מספר 14 ומספר 21 ישכחו שהם צריכים לקרוא
בקול. או בפעם ההיא שמישהו פשוט ידלג על מספר 32. אבל חוץ מזה באמת שהם סופרים כמו
שצריך.
שלב
שני- פעילות פתיחה בערד (נו כן, ערד): לאיזה שלב בטיול אתם מצפים בכיליון עיניים?
רוב גורף של הסטודנטים ענה - החזיקו את עצמכם חזק - מצפים לגמל. ג מ ל . אני
חוזרת: גמל. קחו אותי מכאן.
מצדה
השכמנו
קום, שתינו קפה שחור, אכלנו לחם עם ממרח שוקולד
("What is this? This is not Nutella!
Don't you have Nutella in Israel??" // "Why does this chocolate
spread tastes like sand?")
והיטלטלנו
בכבישים כדי להעפיל למצדה. לא אשקר- הסטודנטים עוד התקשו לראות את הקסם שבהשכמה
טרם זריחת השמש. הטרגדיה האמתית היא שאפילו לא ראינו את הזריחה. עננות כזו מדריך
הטיולים לא ראה מימיו. הסטודנטים דמיינו שהם רואים משהו, שלושה סטודנטים נעלמו
("נתקענו במערה". וואלה.) ואני תהיתי למה איזו סיירת שקר-כלשהו ששעטה
במעלה שביל הנחש, עושה פדיחות ויורדת חזרה ברכבל (כי אני מצדי הבטחתי לסטודנטים
ש"ברור שהחיילים יורדים ברגל, מה נראה לכם?").
שבת
מנוחה בעין גדי
ערב
שבת. במה לא פינקנו אותם? כריות, במבה, ביסלי, וופלים, ופופקו כמובן. הכל חוסל,
למעט הפופקו. בחיי שהם לא יודעים טעם טוב מהו.
את
הלו"ז אנחנו מסיימים מוקדם בערב שבת (בכל זאת, היינו במצדה על הבוקר). בלי
לחשוב הרבה שרה (שמדריכה איתי) ואני התקפלנו לחדר, לישון שינה ארוכה-ארוכה
וטובה-טובה. מכיוון שאנחנו אחראיות ומסורות, טרחנו ליידע את הסטודנטים באיזה חדר
אנחנו. אתם יודעים, למקרה חירום. ב-21:00 כבר ישנו עמוק.
22:30- מלחמה. דפיקות
אימים על דלת החדר. עם פרצוף מעוך ופיג'מה שלא עושה חסד עם הפיגורה פתחתי את הדלת.
לפניי- סטודנט. נקרא לו מייקל.
אני: מה קרה
מייקל??
מייקל: אז...
תשמעי... זה סוג של מקרה חירום...
אני: מה? הכל
בסדר? מי מת?!
(הכותבת מריצה
תסריטי אימה מהסוג שכולל חברה בהריון ו/או סטודנט מהקבוצה שחתך לים המלח וטבע).
מייקל: אז זהו,
שכחתי שהלילה אני צריך לשלוח איזשהו טופס כדי להתקבל לתואר שני. אפשר להשתמש במחשב
שלך?
(טורקת את
הדלת בפרצוף)
אני האמתית: אין לי מחשב
פה, אבל תן לי לשאול את שרה.
(חוזרת פנימה
ושואלת את שרה שאיכשהו הצליחה לא להתעורר מהפיצוצים)
אני האמתית
בעלת הסף הנמוך בשלב זה: גם לשרה אין מחשב פה.
מייקל: טוב, אז אני
פשוט אתקשר לאבא שלי ואבקש ממנו להיכנס למחשב שלי ולשלוח את הקובץ.
(רגע.
רגע רגע רגע. איפה בעצם אמרת שהיה תהליך המחשבה שלך לפני שהערת אותנו?)
הר
צפחות > אילת > מאהל בדואי
שנורקלים
באילת. מתי אתם הייתם לאחרונה באילת? מתי אתם הייתם לאחרונה באילת ושנירקלתם עם
ציוד שמישהו אחר עשה בו שימוש לפניכם והותיר בו את רוקו באופן המסכן אתכם בהידבקות
במחלה מהסוג שיישאר אצלכם לנצח? כי אני עשיתי את זה בשבוע שעבר. נעים זה לא. ואגב-
זו בדיוק אותה תחושה כשישנים במאהל הבדואי בשק שינה שאירח גופות רבות לפנייך. אני
חוזרת- נעים זה לא.
אבל
הכול מתגמד כשנזכרים בהעפלה לפסגת הר צפחות בבוקר. לקסם הזה של המדבר התכוון(ה?)
אלוהים כשברא את העולם.
הישראלים
באים
מי
מאתנו שהשתתפה בתגלית על תקן הישראלית, זוכרת איך היא הסבירה לחברים האמריקאים
מתגלית שאנחנו לא תופסים מחבלים לפני הקפה הראשון של הבוקר. כולנו זוכרים את משחקי
השתייה שפרחי הקולג' לימדו אותנו, בשעה שמבחינת ההורים שלהם משחק השתייה היחיד שהם
מכירים הוא מיקי-מיקי-מיקי-מיקי מאוס. עם זאת, אין ספק שהמפגש בין הישראלים
לאמריקאים הוא החלק המשמעותי ביותר של המסע. כל כך משמעותי, שבאוריינטציה שהעברנו
עוד בארה"ב, לפני הטיסה, הסברתי על המפגש עם הישראלים ועל כך שאפילו נדאג לשיתוף
בחדרים כך שכל אמריקאי
Will get to spend a night with an Israeli.
דממה.
ואז-
80 סטודנטים נחנקים מצחוק ואני, שכבר זיהיתי את הפשלה עוד בזמן שהמשפט יצא לי מהפה
(אבל כבר לא היה לאן לברוח) תוהה האם הם כבר יודעים את משמעות המילה "פדיחה".
טעם
נרכש: ד"ר שקשוקה ; Mega Event
אודה
ולא אבוש: אני ממש לא אוהבת שקשוקה. כנראה שיותר מדי סמינרים בתיכון בהם הוגשה
שקשוקה עצובה בסעודה השלישית הותירו בי את חותמם, או שפשוט "עוד לא טעמת את
השקשוקה של ----" (אותו טיעון שאנשי הפויקה משמיעים חזור והשמע. מבחינתי חוק
הפויקה חל גם על שקשוקה: הבעיה היא לא במי שהכין את התבשיל, הבעיה היא בקונספט).
כך או כך, הושבנו את הסטודנטים לאכול ארוחת צהריים אצל ד"ר שקשוקה. מה אומר
ומה אגיד? כמי שזו לה הפעם הראשונה אצל הדוקטור, היה בהחלט נחמד. אבל אין ספק
שהשיא היה לקנח בכנאפה. הבעיה היא שלא כולם ניחנו בבלוטות הטעם הנדרשות, והסטודנט
שגררתי לטעום את אותו טעם אלוהי (שנה וחצי ללא כנאפה עושות את זה לבחורה) היה,
ובכן, מאוד מנומס כשהתנצל שהוא ממש מלא ולא יכול לאכול יותר מהכנאפה שלו. מילא.
באותו
ערב שמנו פעמינו לירושלים, ל-Mega Event- אירוע
השיא של עונת תגלית. בכל שנה, אלפי התגליתונים שנמצאים בארץ מתקבצים בבנייני האומה
למשך 5 שעות, מאזינים למוזיקה מקומית (סאבלימינל. כי איכות זו לא מילה גסה), מודים
לתורמים הגדולים ומסתחבקים עם ביבי. ואני? אני הכי גרועה בקטעים האלה. תוצר ישיר
של טקס הדלקת המשואות בהר הרצל. בוכה מכל סרט תדמית, מקפצת בהתלהבות בכל "הבה
נגילה" ומנופפת בדגל ישראל עד אובדן חושים. Word.
הר
ארבל
מוטיב
חוזר במסלולים שלנו הוא סיפור היסטורי על התאבדותם של מתנגדים למשטר. בדרך כלל הסיפור
התרחש על פסגתו של הר, והופיעה בו גם משפחה מרובת ילדים. עכשיו לך תסביר לילדודס
שבעצם המטרה היא להגביר את זיקתם לעם היהודי. שהתאבד. כלומר... מאוד מבלבל.
צפת
באופן
עקבי, בכל תגלית עד עכשיו, היום בו מבקרים בצפת הוא היום בו אני מדברת כמה שפחות.
לא סוד הוא שכל הקטע המיסטי ממני והלאה. על אחת כמה וכמה כשבלו"ז ביקור אצל
אמן קבלה אמריקאי שעלה לארץ, מדבר בטון חרישי מאוד אבל עם חיוך מאוזן לאוזן ומספר
"האו אמייזינג איט איז טו האב א היברו ניים". עד כדי כך אמייזינג שאני
מעדיפה לא לקלקל את ההילה שאופפת את היום הזה בדתיות השכלתנית שלי. כי זה כבר לא
אמייזינג, זה סתם קונפיוזינג.
יד
ושם והר הרצל > מחנה יהודה
צחוק
בצד- השלב שבו הסטודנטים מבינים באמת מה זה אומר להיות ישראלי הוא כשנוסעים אחרי
ביקור ביד ושם והר הרצל למחניודה. הדיסוננס בין המועקה שאופפת את כולם לבין הרעש
והצלצולים של השוק הם ההזדמנות ההולמת ביותר להסביר על הבאסוש של החיים בארץ והצורך
לא להתעכב ולהמשיך הלאה.
יציאה
בירושלים
מכירים
את זה שאתם רואים את כל התגליתונים בשוק או במדרחוב, ואתם חושבים עד כמה מהם
מתישים? ובכן, אני שמחה שלא ראיתם אותי עומדת על ספסל וסופרת סטודנטים, ואז נכנסת
להיסטריה כשאחת מהן אינה נוכחת ואין לה טלפון. איכשהו הצלחנו לאתר אותה בחברת אחד
הישראלים שהואיל בטובו לענות לטלפון. "בטח, אין שום בעיה, אנחנו פה בצד השני
של הכביש". יושבת הבחורה ומנופפת לי לשלום מהצד השני של כיכר ציון. כן,
חמודה? את מנופפת לי לשלום?? תזיזי את הטוסיק שלך לכאן, ומיד!
הדרך
ארכה עד מאוד, או: הכותל
תכל'ס,
הסיבה שבגינה יצאתי לשליחות היא הכותל. לא, לא חוויתי איזו התגלות אלוהית (אך
עדיין לא איבדתי תקווה). כשהשתתפתי בתגלית על תקן אחת מהישראלים, החברים האמריקאים
שלי בכו כשהגענו לכותל. או-אז הבנתי עד כמה חיי היהודיים בישראל מובנים לי מאליהם
ועד כמה אני רוצה להיות חלק משיח יהודי שהוא אחד ותקף בארץ ובחו"ל. ועכשיו,
לכי ותסבירי לסטודנט שהבחור בעזרת הגברים שהטיח בפניו שהוא לא יהודי, הוא דובר
מטעם עצמו. עמיות יהודית? שיהיה לנו בהצלחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה