בעוד 15 שעות (אבל מי סופר) אני עולה על מטוס לארץ.
ביום שישי, 10.1,
אור לר"ח טבת אני נוחתת בארץ.
אילנה ואני נתגלת עם 36
חבובים וחבובות מאוניברסיטת מרילנד עד ה-20.1, ואח"כ אהיה בבית למשך שבוע, עד
ה-27.1.
אני לא יודעת איזה
משני הגורמים משפיע יותר על רמת האדרנלין בגוף שלי כרגע (מה שמקשה עליי לישון את
שנת היופי ולהגיע רעננה, בריאה ומלאת ברק לשדה התעופה):
אולי אני כל כך
נרגשת בגלל הזמן שעבר?
בחוגים מסויימים
בירושלים נהוג לצחוק עליי שמעולם לא פסעתי במשעולי כפרים נידחים בערבות פרו
הרחוקה, או שלא עטיתי סמרטוטים ומיני שאלים בשלווה בהודו ונפאל. במקום זאת, בחרתי
בטיולים קצרים, קרובים, בורגנים ושקטים להחריד. אם מעורבת בהם מוזיקה קלאסית-
אדרבה ואדרבה. באמת שלא הייתי מטריחה אתכם בפרטי ההיסטוריה האישית והלא רלוונטית
שלי, אלמלא הייתי כל כך נרגשת מהעובדה שעברו חמישה חודשים מאז הפעם האחרונה שהייתי
בבית. מה שלום סבתא? האם קו 19 עודנו התגלמות הרוע בעולם? מי יוצא/ת עם מי?
אולי אני גם קצת
חוששת להרגיש כמו אורחת, בבית שלי, לדעת שהזמן שלי מוגבל ושמחכה לי טיסה חזרה
לוושינגטון?
ואולי פשוט מרגשת
אותי ההזדמנות לראות את הארץ דרך העיניים של מי שעבורם היהדות ו/או ישראל אינן
מובנות מאליהן. האם יתרגשו מהקסם של שבת בקיבוץ? האם ילכו ברחובות ירושלים מבלי
להיחרד מהבלגאן הנבואי האופף אותה? מה יקחו הלאה מהקשר שבין יד ושם להר הרצל? האם
יצליחו לבטא את שמו של דודו אהרון כמו שצריך? לתגלית הפתרונים, ואני נשארת עם
סימני השאלה עד אשר נחזור לקמפוס ואשב איתם אחד על אחד, לפרק לגורמים את החוויה
האדירה ש(י)עברו.
יהיה מה שיהיה, הנה מתחילים.
מתה על פוסטים עם שאלות ולא עם תשובות.
השבמחקבהצלחה, אל תשכחי להנות :)