תחילת הלימודים

תקציר אירועי השבוע: ביום ראשון הסתובבנו על רכב גולף ברחבי הקמפוס וקידמנו בברכה את הסטודנטים שחזרו/הגיעו לראשונה לקמפוס והוריהם הדואגים; ביום שלישי התחילה שנת הלימודים; ביום רביעי שיווקתי את "הלל" במרכז הקמפוס; ביום חמישי ערכנו ברביקיו פתיחת השנה אליו הגיעו כ-1100 איש. זהו. מתחילים.

דברים שרואים מכאן לא רואים משם, או: על הראייה

ראיה / פרספקטיבה

בשיחות עם חברים לשליחות אנחנו נוטים לפעמים למצוא נחמה איש בכיס המרה של רעהו ולהתלונן עד אובדן חושים. על הגודל, על האנגלית, על הסדר המופתי. השבוע פתאום זה היכה בנו- אנחנו גרים באומת הנוחות (ולא הנוחיות. יש לי עניין בלתי פתור עם האסלות כאן), ועדיין אנחנו מוצאים דברים להתלונן עליהם, כי כנראה שזו לא הנוחות הפיזית, אלא הנוחות הרגשית/נפשית שעוד לא ממש השגנו והתחושה שהבית לא כאן.

בה בעת, דווקא משום שעודני מרגישה נטע זר, אני מרשה לעצמי להסתובב בקמפוס עטויה מיני-גלימה המזמינה את הסטודנטים לשאול אותי על טיול חינם לישראל, או לקפצץ ולדלג באמצע הרחוב כשאני שומעת מוזיקה באייפוד. <<ועכשיו אתם תשכחו שסיפרתי את זה ועד שאחזור לארץ אצבור שוב נקודות זכות אצלכם>>

ראיה / תצפית מ-1.73 מ'

יש חדר כביסה בבניין, כמובן (כמובן). לשווא ניסיתי להבין כמה כסף יש לי כבר בכרטיס הכביסה שלי (אה-הה), ולא הצלחתי לפענח. מכונת הטענת הכרטיסים דרשה בתוקף שאשלם לה. אז הכנסתי שטר ועדיין לא הצלחתי להבין כמה אשראי יש לי בכרטיס. בצר לי, עליתי לקבלה וביקשתי מסלסט להושיע אותי. סלסט, באדיבותה כי רבתה, ירדה למטה וניסתה להבין מה בדיוק קורה שם על צג המכונה. אבל עוד לפני שהיא עשתה משהו, התכופפתי לגרד את הרגל (באמת שהפרט הזה רלוונטי לסיפור). בעודי מגרדת (עקיצה), הסתכלתי למעלה, על הצג, לראות אם סלסט הצליחה לקדם את העניינים. סלסט לא עשתה שום דבר, אבל אני ראיתי פתאום שאת השורה העליונה של הצג הנמוך שמוגן מלמעלה עם איזה גגון קטן (כן, גם הפרט הזה רלוונטי), שאומרת "שלום! האשראי שלך הוא 11.75$" לא ראיתי. בגלל הגובה שלי.

אבל משהו שכן שמתי לב אליו השבוע, הוא שאני יכולה לדבר עם שתי חברות לצוות בגובה העיניים ממש. סוג של "קבוצת השווים" עבורי... (אין בכך משום להמעיט מערכם של אנשים נמוכים. יתרה מזאת- יש שיאמרו שאנשים נמוכים איכותיים יותר, כי הם מרוכזים יותר. כמו מיץ פטל. הם לא מהולים בגפיים ארוכות)

ראיה / משקפי שמש חדשים מיוון

מזל שיש בלשנית בקהל. אחרת לא ניתן להסביר כיצד זה מצאתי את עצמי חושבת שכשקורין ואילנה מדברות על שי לסטודנטים שיסיימו השנה את לימודיהם, ומציעות "שוֹט גלסס"- ובכן, כיצד זה חשבתי שהן מציעות לקנות להם משקפי שמש מסוג חדש. ממש עברה חצי דקה (המון זמן במונחי שיחה. הניסיון מלמד שאפשר להספיק לגייס ארבעה אנשים לתגלית בחצי דקה) עד שהבנתי שהכוונה היא לכוסות המיועדות לשוטים של אלכוהול. ממש כשם שעברו כמה ימים טובים ונבירות ארוכות באינטרנט עד שהבנתי שכשאומרים Greek Life אין הכוונה לקבוצות סטודנטים עטויי טוגות וחבושי זרי דפנה שלומדים היסטוריה יוונית ביחד, אלא לאחוות הסטודנטים- לאחוות הנשים (Sorority) ולאחוות הגברים (Fraternities). ועדיין אני קוראת להם Fraternities ו-Maternities. שזה דומה אבל לא.

שיחת השבוע, או: רגע קטן של עצבים (עם אופציה לניסוי חברתי מעניין)

השבוע ניגשתי לעשות מנוי לחדר הכושר. מפה לשם יצא שביקשתי לעשות מנוי רק לשלושה חודשים. כל חודש 33$. שילמתי בשטר של 100$. בסוף כל התהליך, אחרי שעברנו על כל סעיפי החוזה, הפקידה האדיבה והלבבית (להלן פא"ל) שחררה אותי לדרכי. עכשיו, מן המפורסמות הוא שהאמריקאים מוסיפים את סעיף המס אחרי החשבון הכולל. רוצה לומר- הפתעה! עלייך לשלם עוד 3/4/5 $. לכן, כשפא"ל שחררה אותי מבלי להחזיר לי עודף של 1$, חשבתי שמדובר באותו מס עלום. ועדיין, חשתי צורך עז לוודא זאת.

-אני: אז את בעצם אומרת שכל חודש עולה לי 33 $, נכון?

-פא"ל: בהחלט.

-אני: שמעי, אני לא ממש אוהבת מתמטיקה ובקושי עשיתי את הבגרות בתיכון, אבל נדמה לי שעשיתי מנוי לשלושה חודשים, אז בבקשה עזרי לי רגע לעשות את החישוב. זה 3 כפול 33, ונדמה לי שזה 99$ בסך הכל, לא?

-פא"ל: נכון. (היא לא מאוד ורבאלית, הבחורה)

-אני: וזה כולל מסים או שאני צריכה להוסיף על כך מסים?

-פא"ל: זה כולל מסים. לא צריך להוסיף שום דבר.

-אני: מפתיע. ובכן, זה אומר שמגיע לי דולר עודף, נכון?

-פא"ל: נכון.

-אני: (מסתכלת על פא"ל, מצפה להושטת היד למגירה ולשליפת השטר המופלא)

-פא"ל: (מסתכלת עליי בחזרה)

-אני: אפשר את העודף שלי בבקשה?

-פא"ל: אה, אנחנו לא מחזירים עודף.

-אני: (נקרעת מצחוק) את לא רצינית. אז מה בדיוק קורה עם הדולר הזה שלי?

-פא"ל: אנחנו שומרים לך אותו אצלנו.

-אני: באמת?? תודה! אבל כבר יש לי חשבון בבנק אוף אמריקה. אפשר בבקשה את הדולר שלי בחזרה?

כל מי שחושב שאני קמצנית, שיקום וילך לחפש את חבריו. אני פשוט אוהבת לבחור בעצמי למי אני תורמת את מעט הכסף שיש לי.

ואגב פקידה אדיבה ולבבית, כולם פה אדיבים ולבביים. לא אכחד, יש פעמים שהדבר יוצר בעיות אמינות קלות, למשל כשהמוכרת בסופר שואלת אותי איך היה היום שלי אבל לא ממש מחכה לתשובה. נראה איך היא תתמודד אם אספר לה על איזה משבר. הקוראים מוזמנים להציע משברים מופרכים שישמשו כמקרי מבחן.

Peace out

רגע לפני סיום - השבוע "שִלחנתי"- tabled, יעני עמדתי ליד השולחן של "הלל" ברחבה מרכזית בקמפוס וניסיתי לעניין את העוברים והשבים בפעילויות השונות שלנו. לפתע ניגשה אליי סטודנטית ברעלה. קוראים לה סלימה והיא מאיראן. היא לומדת הנדסת מכונות ומעבר לכך שיתכן שחבריה יהיו בין האחראים הישירים למחייתנו העתידית מעל פני האדמה (תרחיש שחשבתי לעצמי ולא שיתפתי אותה בו כמובן, כדי לא לתת רעיונות לילדה), היא ואני ממש התרגשנו לשוחח אחת עם השניה. בלי טיפה של ציניות.

שתהיה שבת שלום ומבורכת. אני הולכת לבלות את ערב שבת הראשון בחיי בקמפוס.

שבוע 2: תנו לכיף (ולהלם) להתחיל

1. קומקום חשמלי ללא סמרטוט רצפה ראוי;2. הכל כל כך overwhelming;
3. הפוגה דרמטית;4. פיסקה זו מיועדת לכל מי שניסה להבין ממני מה בעצם אני אעשה פה.

(1) לראשונה בחיי אני גרה לבד, ובדירה המשגעת שלי יש יותר מדי קירות לטפס עליהם כשאני חוזרת מהעבודה. אז אני לא חוזרת מהעבודה כרגע. כל יום אני הולכת לבדוק משהו אחר בשכונה. יום אחד הלכתי לקניות בסופר, ביום אחר הלכתי לברר על כרטיס סים מקומי (ובדרך, פשוט כי זה ממש מתחת לבית שלי, עצרתי בחנות נעליים. רק לראות. אחרי חצי שעה יצאתי היישר לתוך מבול של קיץ. לעזאזל איתם. אז הייתי חייבת להיכנס לחנות הבגדים הקרובה, כדי להעביר את הזמן), יום אחר יצאנו להאפי האור עם כל עובדי ההלל באזור וושינגטון. סבבה כזה מזמן לא היה לי.

הדירה שלי ממוקמת בדאון-טאון סילבר ספרינג, שזה האזור היותר צעיר של סילבר ספרינג- פרבר של וושינגטון הבירה שמלא ביהודים. אני גרה במרחק 10 דקות משני בתי כנסת ומקווה. ממש כך. אני גרה בבניין דירות (16 קומות, ירחם השם) שגרם לי, לראשונה בחיי, להבין את משמעות הביטוי funny smell באנגלית. כי הלובי מקסים, יפה, מואר ומסביר פנים, ואילו המסדרונות מרופדים בשטיח מקיר לקיר בצבע ירוק בית-חולים ומדיפים ניחוח של חומר ניקוי שתוקפו פג בשלהי 1988. עם זאת, ברגע שנכנסים לדירה שוכחים מכל הצרות. הדירה ענקית, יפה ומוארת. למזלי זו אותה הדירה של השליחה הקודמת, ולא הייתי צריכה לדאוג לריהוט. הכל* כבר היה פה ו(תודה לאל) גם היה לה טעם טוב. *הכל- חוץ משני דברים, שאין בנמצא באמריקה: סמרטוט לספונג'ה וקומקום חשמלי. במקום סמרטוט לספונג'ה הם משתמשים במין מקל עם רצועות בד מוזרות כאלה, כמו שערות. הו, הגועל.

והקומקום. הו, הקומקום. אם מישהו ממש מתעקש להכין לעצמו קפה או תה בבית, זה יהיה קפה פילטר ובמקרה הצורך יורתחו מים על הגז. גז!!! ואנחנו מדברים על אמריקה ב-2012. ג'יזס. מוזס. מ י ש ה ו. בשבוע שעבר, למשל, קניתי אחד כזה. קומקום (!). דא עקא, הקומקום לבן ורק אחרי שהגעתי הביתה חשקה נפשי בקומקום שחור (נו, בחורה). אך לפני שאכתת רגליי עד הטארגט הקל"ב, התקשרתי כדי לוודאי שיש להם את השחור (בכ"ז, קומקום. מצרך נדיר כאן). להלן השיחה. כמו שאומרים- לא נגענו. אני: הלו, א פיו דייז אגו איי בוט אנ אלקטריק קטל. איי ווד לייק טו ריפלייס איט. בעל הבית: אנ אלקטריק וואט?? אני: (מנסה הגייה בוסטונית) אנ אלקטריק קדל. בעה"ב: א וואט?! אני: (חוזרת לימי המנדט ומגייסת את כל הדיקציה הלונדונית שאי פעם שמעתי) אנ אלקטריק ק-טטט-ל. בעה"ב: איי אם סורי, ווי דונט האב איט. אני: (בנחישות) לט מי ספל איט פור יו. קיי-קינג, אי-אדוארד, דאבל-טי-טום, אל-לאב, אי-אדוארד. בעה"ב: (דממה) אני: הלו? בעה"ב: אאאוווווווו. אנ אלקטריק קדל. אני: <ררר>

(2) אני כבר יודעת להשתמש במילים predecessor, proposition, ויודעת גם שאין שני אמריקאים שיתנו תשובה אחת לשאלה מה ההבדל בין collaboration  ו-cooperation. אני reaching out לסטודנטים, אני עושה engagement- ולא, הכוונה אינה למסיבות אירוסין לקהל המקומי, אלא לקשירת קשרים עם סטודנטים. אבל יותר מהכל- אני overwhelmed.

כי עכשיו נופלים האסימונים (הלוואי. עכשיו נופלים מטבעות אמריקאים, ולוקח לפחות עשר דקות עד שאני מתמודדת עם ה-dime וה-5 cent. כי איך זה הגיוני שמטבע של עשרה סנט קטן יותר ממטבע של 5 סנט??? אה. שיט. גם בארץ זה ככה). זה ממש קורה.

(3) אז נכון שכולם כל כך נחמדים ומנומסים, אבל זה קשה. פתאום אין סביבי אף ישראלי שיהווה מפלט, הכל מתנהל באנגלית, אין לי מושג מי נגד מי ומה, לעזאזל, אני אמורה להגיד לסטודנטים ביום הראשון שלהם באוניברסיטה?!?!  (לפיכך, כל פעם שמגיע סטודנט חדש, בד"כ מלווה על ידי הוריו, לביקור בהלל- אני מתחפרת מתחת לשולחן ומפנה את השטח לשותפיי למשרד).

(4) כרגע אני עסוקה בקביעת פגישות עם סטודנטים שמעורבים בקבוצות הישראליות בקמפוס*, כדי לראות איך אני מקדמת את הפעילות שלהם ועוזרת להם להתפתח. במקביל אני גם קובעת עם סטודנטים שמעורבים בהלל אבל לא בהכרח בקבוצות ישראליות, כדי לנסות ולהגיע באמצעותם לסטודנטים שישראל מעולם לא הייתה הקטע שלהם. בכל מקרה, מרגע שתתחיל שנת הלימודים תתחיל העבודה תכל'ס, שלדעתי היא סוג של הפקת אירועים. ההגדרה הרשמית: "יצירת הזדמנויות לסטודנטים, יהודים ושאינם יהודים, לגלות את ישראל". הרצאות, אוכל, מסיבות, אוכל, שיתופי פעולה עם מחלקות בקמפוס, אוכל, תגלית, אוכל, מסע, אוכל. הכל באמצעות העצמה של הסטודנטים וקידום יוזמות שהם מעלים. והמון המון שיחות אישיות עם סטודנטים. הכי קפה.

*קבוצות ישראליות= יש לפחות חמש. למשל קבוצה שתומכת באיפאק (ימין), קבוצה שתומכת בג'יי-סטריט (שמאל), קבוצה של תלמידי מנה"עס שמעודדת יזמות עסקית בישראל וכיו"ב.

ובכן, ביום ראשון יגיעו לקמפוס הסטודנטים שמתחילים את שנה א', freshmen. אנחנו, כמובן, נהיה שם לבושים בחולצות עם הצב (הסמל של אוני' מרילנד הוא צב. FEAR THE TURTLE!) והאות מ', ונחלק קרטיבים לכל מי שנראה יהודי או יתרגש למראה האות העברית מתנוססת בגאון. ואתם??

שבוע 1: כנס הלל הבינ"ל / גמגום

כנס "הלל" הבינלאומי באוניברסיטת וושינגטון, סיינט לואיס, מיזורי. התקבצו ובאו: כ-900 בעלי תפקידים מכל הלל והלל שברחבי הגלובוס (כמעט. ארה"ב, קנדה, אוקראינה וגרמניה), ובהם גם השליחים הישראלים. על הפרק: החזון המשותף, דרכי הפעולה ויעדים להשגה. או: "Excuse me, is this seat taken?"

שכחו מהסרטים ההוליוודיים- זהו אינו משפט פתיחה ששמעתי מאיזה אמריקאי הורס כבר ביום השני שלי פה (אבל עדיין לא איבדתי תקווה). התפאורה הכוללת הייתה די סטנדרטית ואף מעוררת השראה- קולג' אמריקאי פרטי, מדשאות, כיבוד קל 24/7 של M&M's ומשקאות קלים, ארוחות אתניות (סין, מקסיקו והמזרח התיכון), חדר כושר ובריכה חינם. הסיטואציה, עם זאת, הייתה אפרורית למדי. בסך הכול ניסיון נואש שלי להשיג כיסא פנוי בארוחת הצהריים. דא עקא <מיקוד שליטה חיצוני>, מיעוט בשעות שינה והלם תרבותי כולל, לצד עודף אותיות הנחתכות בשיניים ("Excuse me, is this seat taken?"; יש בלשנית בקהל), כל אלה כולם גרמו לכך שבגדול, גמגמתי.

הגמגום לא השתפר מאז, אגב. ככל שנכנסנו עמוק יותר לתוך הסמינר והתחפרנו בשאלות מהות ואסטרטגיה, טכניקה וחזון, נפרדתי לשלום משארית הבטחון העצמי שעוד איכשהו אספתי ברבות השנים ופיתחתי טכניקה חדשה להשתתפות פעילה בשיחה: יצירת קשר עין עם המנחה, הנהון לפי הרגש, וכשנזרקת שאלה לקהל- שליפת בקבוק המים ושתייה כפייתית. ככה הפה עסוק בצורה לגיטימית שמונעת דיבור ואני מרוויחה עוד שתי דקות של חסד.

החיים הטובים: כרטיס כניסה למשחק בייסבול בין סן-פרנסיסקו ג'יאנטס לסיינט לואיס קרדינלז. נראה כאילו כל תושבי סט. לואיס עזבו הכל ובאו למשחק הזה. מטורף פה. עם זאת, אחרי 20 דקות שבמהלכן זכינו 2 הום-ראן, הפסקה, צילומי קהל ואבא אחד שזרק בעקביות את קליפות הבוטנים שלו על הרגליים של אישתו ובתו, הבנו את העיקרון המרכזי וחתכנו לגג של מלון הילטון שמשקיף למגרש. אין ספק שהראות משם הרבה יותר טובה. או שזה האלכוהול?