מה
היה לנו מאז הפעם האחרונה ששיגרתי את הגיגיי אל המרחב?
ביליתי חודש בארץ.
ביליתי
חודש בארץ כמו תיירת. אפילו צה"ל כבר ויתר עליי- באורח פלא קצינת המילואים
התקשרה הביתה ביום השלישי לביקור ושאלה האם אני מסכימה שיסירו אותי מרשימת
המילואים. בתור מוצא אחרון לפני שאני מרגישה מיותרת לחלוטין, שאלתי אותה האם זמן
התייצבות של 3 ימי עסקים לא-כולל-משלוח הוא קביל. משהשיבה בשלילה נאלצנו,
צה"ל ואני, להיפרד כידידים.
ביליתי
חודש בארץ כמו בת-עשרה. מתי הפעם האחרונה שאתם הסתובבתם נטולי אשראי ונאלצתם בכל
שבוע לבקש מההורים דמי כיס?
ביליתי
חודש בארץ כמו דג במים. שוב לדבר עברית, שוב לא להיות פוליטיקלי קורקט, שוב לסמוך
על השמיים שיישארו כחולים מהבוקר ועד הלילה ולא יורידו גשם.
בסוף
החודש, המזוודה שהייתה ריקה כשהגעתי כבר סבלה מעודף משקל של 10 קילו. ללמדך,
שקניות הן פונקציה של זמן ותודעה (להלן: תיירת) ולא של מקום ומטבע (ואולי משום כך עדיין
לא הייתי ולו ב-outlet אחד באזור חיוג אמריקה).
ואז, שנה שנייה.
מעטות
המילים שייטיבו לבטא את תחושת ההנאה והביטחון שאני מרגישה כעת בהשוואה לאותה נקודת
זמן אשתקד. אם בתחילת השנה שעברה נדרשו לי קיר להטיח בו את הראש וזוג עיני עגל לפעור
בתגובה לאתגרי השפה, התרבות, וחיי הסטודנט הממוצע- הרי שעכשיו אני ממש שולטת בחומר.
עד כדי כך שולטת בחומר שאני פחות לחוצה מכך שאני לא זוכרת את השמות של הסטודנטים
(-"נעים מאוד, אני יעל" –"אני יודעת, שמי <שם אמריקאי
טיפוסי> וישבנו לקפה בשנה שעברה" –"באמת?" –[גלגול עיניים]). עד
כדי כך שולטת בחומר שאני מסוגלת להגיד להם מה יעבוד ומה לא (בואו נחשוב *שוב* האם
הגמל אכן נחוץ כאן). עד כדי כך שולטת בחומר שהתחלתי לדבר עברית במשרד (ממש, אחלה,
בכיף, ביוש, אולי, בטח, אוכל, אוף – הצוות כבר דובר עברית שוטפת).
אין ספק
שהשנה השנייה נפתחה גם ביכולתי המשודרגת להתמודד עם אתגרים. למשל מגורים במשך שלושה
שבועות עם ההורים בדירת שני חדרים. כן, ההורים הגיעו לבלות איתי את החגים- בעקבות
הבדידות בהיי הולידייז בשנה שעברה, השבעתי אותם שהם לא ישאירו אותי לבד השנה. חרף
האהבה הרבה, היו פעמים שהשתיקה יפה להן. LITERALLY. (למשל אחרי אירוע הפתיחה בהלל, שבו גם אמאבא
כיכבו, חוזרים הביתה. תרגום ישיר מפולנית. -אני: "היה לכולנו יום מטורף. אני
צריכה עשר דקות של שקט" –אמאבא: "מה קרה?" –אני: "שום דבר,
אני רק צריכה רגע של דממה בראש שלי אחרי שדיברתי עם כל כך הרבה אנשים היום". -אמאבא:
"את כועסת עלינו?" –אני: "חס וחלילה, אני פשוט צריכה כמה דקות של
שקט" –אמאבא: "אבל מה קרה?" –אני: <אבוד>(. אבל בחיי שאני אוהבת אותם.
השנה
השנייה נפתחה גם ביכולת שלי להכיר במשגי העבר. למשל, אני מוכנה היום להודות
שניו-יורק מגניבה. עדיין מתישה ומאיימת, אך מגניבה. מציעה הכל, מהכל, לכל. וזהו.
לא תשמעו אותי אומרת עוד מילה אחת טובה על העיר המדהימה הזו.
השנה
השנייה נפתחה גם בשימור הזעזוע מהגודל של כל מה שמוצע כאן. לדוגמה, בתחילת השנה
שעברה קניתי קופסת מקלוני אוזניים, קיוטיפס בלעז. בימים כתיקונם הייתי אומרת no big deal, רק שבמקרה דנן מדובר ב-big deal מאוד. מסתבר שבקופסה היו 625 מקלונים. לפי הערכה
גסה, נשארו בקופסה עוד כ-413.5 מקלונים (ולא ניתן לחשוד בי שאני לא היגיינית).
אבל יותר מכל, השנה השנייה נפתחה בתהיות לגבי הזהות היהודית שלי ושלנו. הסיבה הרשמית לכך
היא הסקר של מכון Pew שהיכה גלים
כאן (A Portrait of Jewish Americans), וצייר תמונה עגומה למדי
של עתיד יהדות ארה"ב; הסיבה האישית היא חווית יום כיפור השנה בקמפוס. בשעה
שההורים שלי נהנו מהתפילות במניין האורתודוקסי בהלל (שלדבריהם הרים את התקרה
באוויר), אני הייתי מתחילת הצום ועד סופו במניין הקונסרבטיבי. רוב מוחלט של
הנוכחים לא ידע את התפילות או את המנגינות ששליחת הציבור הנעימה בקולה הערב, ופשוט ישב ובהה בחלל. מזמן
לא התבאסתי ככה על יום כיפור. החג האהוב עליי היה נעדר כל רגש- שמחה, עצב, כעס, תשישות. הוא היה סתמי
לחלוטין. הסתמיות הזו אינה ייחודית לארה"ב; במקרה יצא לי לחוות אותה כאן, אך
באותה מידה היא מנת חלקם של אזרחי המדינה היהודית. ועם המחשבה הזו אני מתגלגלת
מאז: מה עושה את התרבות שלנו יהודית? מה עושה אותנו ליהודים? איזו יהדות אנחנו
משאירים לדורות הבאים? אנה אנו באים?
ולוואי לא לאלוהים פתרונים.
כפי שדרש יהודה עמיחי (מתוך "ספר לימוד החשבון"):
"...
עכשיו מותר. עכשיו אני בודק
כמה צדקתי וכמה טעיתי
ויודע מה עשיתי נכון ומה לא עשיתי. אמן."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה