שורום בורום/ בלוג תורכי

שאיפות

בלוג זה נכתב משדה התעופה אטאטורק שבאיסטנבול, בדרך חזרה מביקור בזק בן שלושה ימים בארץ. חלום חיי (או לכל הפחות- גבוה ברשימת היעדים שהצבתי לעצמי) היה לטוס טיסה טרנס-אטלנטית כשלמרגלותיי תיק אחד בלבד, והחלום התגשם (אני בחורה עם שאיפות, אין מה לומר). תיק גב ומזוודה קטנטנה עלו איתי למטוס בדרך לחתונה של שרה ושלמה. אמנם היה קצר מדי, אבל שווה כל רגע. ולכל המלעיזים- הרי לכם, הצלחתי לטוס הלוך-חזור עם טורקיש אירליינז ולהגיע בחתיכה אחת. קצת אמונה.

תמימה כמו עז

באמת נחמד פה באיסטנבול. מאוד א ו ר י י נ ט ל י. יש חנות שנקראת "בזאר", יש דוכן גלידה תורכית (כולל מוכר שלובש גלביה וחובש תרבוש)- כל מה שיעזור להכיר את הילידים. ממש מחמם את הלב.

ובכן, מאחוריי שני בידוקים מוצלחים מתוך שלושה של המסע חזור: נתב"ג ואיסטנבול. שום דבר במטען המצומצם שאני נושאת עמי לא אמור לעורר חשד. וכי למה שיעורר? בסך הכל תיק כלי רחצה, תיק איפור, שתי קופסאות עוגיות (שטרודל ובוריקיטס), חצי קילו רוגלעך, סנדוויץ' ביצה קשה, עלי לואיזה ונרות חנוכה לרוני. אז למה אני לחוצה? הבידוק הצפוי בארה"ב מלחיץ אותי. אני לא מתמודדת טוב עם ביורוקרטיה. כלומר- אני מתמודדת ממש טוב. אני עושה מה שאומרים לי ולא עומדת בלחץ. אז מה ההיסטריה? אני מתה מפחד שברגע שכף רגלי תדרוך על אדמת אמריקה, כלבי הגישוש יקפצו עליי וימרחו אותי על הרצפה. אני משוכנעת שמשהו בעלי הלואיזה יעורר את חשדם. אני פשוט לא בטוחה שמותר להכניס פירות, ירקות, עלים או זרעים (כלומר- אני בטוחה שאסור), ואיכשהו נדמה לי שעלי לואיזה עונים לקריטריונים. אז אמנם, אריאל היקר והחד כתער היטיב לתאר אותי כך: "יש לך פרצוף כזה תמים שגם אם תחזיקי מסך פלזמה בגודל 80" לא יעצרו אותך במכס". ועדיין, אני משוכנעת שאת הבלוג הבא אכתוב מתא המעצר בשדה התעופה.

גאווה

אבל למה להזין את המתח. בינתיים אני עוד כאן באיסטנבול, ויכולה להתרכז במחשבות חיוביות. למשל הגאווה בכך שהצלחתי לארוז בצמצום. יתר על כן- אני כבר ממש מקצוענית בכל הקשור לשדות תעופה. את החגורה הורדתי עוד בדלפק הצ'ק-אין, תיק כלי הרחצה נשלף עוד במחסום הראשון, ולעמדת הבידוק הבטחוני הגעתי כבר יחפה ואוחזת את המגפיים בשיניים. עד כדי כך הייתי מוכנה וארזתי מעט, שאפילו לא לקחתי איתי מחשב. בבידוק השני באיסטנבול, בדרך חזרה, התורכים קצת התבלבלו ולא הבינו למה אני לא שולפת את כל תוכנו של התיק.

מאבטח: יש מחשב בתיק?

אני: לא

מאבטח: את בטוחה? קומפיוטר, קומפיוטר.

אני: well, when you put it that way. לא, חמודי, צר לי.

פיצוי על עוגמת הנפש מהמרמרה

בסך הכל באמת שהם בסדר, התורכים. כל כך בסדר שהם גרמו לי לשבץ קל במוצ"ש, כשקיבלתי מהם הודעה שעליי ליצור קשר עם חברת התעופה משום שחל שינוי בטיסה חזור. זהו, חשבתי. הלך עליי. אני אפספס את הקונקשן מאיסטנבול לוושינגטון, אגיע בשעה לא סבירה ו/או אפסיד עוד יום עבודה שבסופו מתוכנן אירוע גדול. אבל לא! החמודים האלה, כפרה על השפם והבורקס שלהם, פשוט רצו להודיע לי שהטיסה מתל אביב תנחת באיסטנבול ב-9:55 במקום ב-10:00. לא להאמין.

בקרוב אצלכם

ובכן, אני עולה עכשיו למטוס. אין ספק, עד שאגיע חזרה לוושינגטון אהיה עייפה כמו סמרטוט, אבל מיותר לציין שהשמחה הייתה שווה את זה. כן ירבו שמחות במעונותיכם.

*עדכון*

הטיסה נחתה בוושינגטון שעה מוקדם מהצפוי (שוב הם לגמרי בסדר, התורכים).

מעללי הלואיזה: כשפקיד ההגירה והמכס בוושינגטון שאל אותי אם יש לי אוכל ו/או אלכוהול, עטיתי פני חירשת ושאלתי: "אקסקיוז מי? איי אם סורי, איי דידנ'ט היר יו". הוא חזר על השאלה והשבתי ב"אה, נו, נו, אוף קורס נוט" (הוא צריך להיות ספציפי. עוגיות אינן סתם "אוכל", הן נשנוש. ולואיזה היא לא אלכוהול, מדובר באוסף עלים ששמחת החיים ניטלה מהם. אם מישהו משתכר מתה לואיזה- יש לנו בעיה). הגעתי הביתה בשלום ואף כלב לא רחרח אותי. 5 נקודות ליעל.

הבאנו שלום עליכם

מה היה לנו מאז הפעם האחרונה ששיגרתי את הגיגיי אל המרחב?

ביליתי חודש בארץ.

ביליתי חודש בארץ כמו תיירת. אפילו צה"ל כבר ויתר עליי- באורח פלא קצינת המילואים התקשרה הביתה ביום השלישי לביקור ושאלה האם אני מסכימה שיסירו אותי מרשימת המילואים. בתור מוצא אחרון לפני שאני מרגישה מיותרת לחלוטין, שאלתי אותה האם זמן התייצבות של 3 ימי עסקים לא-כולל-משלוח הוא קביל. משהשיבה בשלילה נאלצנו, צה"ל ואני, להיפרד כידידים.

ביליתי חודש בארץ כמו בת-עשרה. מתי הפעם האחרונה שאתם הסתובבתם נטולי אשראי ונאלצתם בכל שבוע לבקש מההורים דמי כיס?

ביליתי חודש בארץ כמו דג במים. שוב לדבר עברית, שוב לא להיות פוליטיקלי קורקט, שוב לסמוך על השמיים שיישארו כחולים מהבוקר ועד הלילה ולא יורידו גשם.

בסוף החודש, המזוודה שהייתה ריקה כשהגעתי כבר סבלה מעודף משקל של 10 קילו. ללמדך, שקניות הן פונקציה של זמן ותודעה (להלן: תיירת) ולא של מקום ומטבע (ואולי משום כך עדיין לא הייתי ולו ב-outlet אחד באזור חיוג אמריקה).

ואז, שנה שנייה.

מעטות המילים שייטיבו לבטא את תחושת ההנאה והביטחון שאני מרגישה כעת בהשוואה לאותה נקודת זמן אשתקד. אם בתחילת השנה שעברה נדרשו לי קיר להטיח בו את הראש וזוג עיני עגל לפעור בתגובה לאתגרי השפה, התרבות, וחיי הסטודנט הממוצע- הרי שעכשיו אני ממש שולטת בחומר. עד כדי כך שולטת בחומר שאני פחות לחוצה מכך שאני לא זוכרת את השמות של הסטודנטים (-"נעים מאוד, אני יעל" –"אני יודעת, שמי <שם אמריקאי טיפוסי> וישבנו לקפה בשנה שעברה" –"באמת?" –[גלגול עיניים]). עד כדי כך שולטת בחומר שאני מסוגלת להגיד להם מה יעבוד ומה לא (בואו נחשוב *שוב* האם הגמל אכן נחוץ כאן). עד כדי כך שולטת בחומר שהתחלתי לדבר עברית במשרד (ממש, אחלה, בכיף, ביוש, אולי, בטח, אוכל, אוף – הצוות כבר דובר עברית שוטפת).

אין ספק שהשנה השנייה נפתחה גם ביכולתי המשודרגת להתמודד עם אתגרים. למשל מגורים במשך שלושה שבועות עם ההורים בדירת שני חדרים. כן, ההורים הגיעו לבלות איתי את החגים- בעקבות הבדידות בהיי הולידייז בשנה שעברה, השבעתי אותם שהם לא ישאירו אותי לבד השנה. חרף האהבה הרבה, היו פעמים שהשתיקה יפה להן. LITERALLY.  (למשל אחרי אירוע הפתיחה בהלל, שבו גם אמאבא כיכבו, חוזרים הביתה. תרגום ישיר מפולנית. -אני: "היה לכולנו יום מטורף. אני צריכה עשר דקות של שקט" –אמאבא: "מה קרה?" –אני: "שום דבר, אני רק צריכה רגע של דממה בראש שלי אחרי שדיברתי עם כל כך הרבה אנשים היום". -אמאבא: "את כועסת עלינו?" –אני: "חס וחלילה, אני פשוט צריכה כמה דקות של שקט" –אמאבא: "אבל מה קרה?" –אני: <אבוד>(. אבל בחיי שאני אוהבת אותם.

השנה השנייה נפתחה גם ביכולת שלי להכיר במשגי העבר. למשל, אני מוכנה היום להודות שניו-יורק מגניבה. עדיין מתישה ומאיימת, אך מגניבה. מציעה הכל, מהכל, לכל. וזהו. לא תשמעו אותי אומרת עוד מילה אחת טובה על העיר המדהימה הזו.

השנה השנייה נפתחה גם בשימור הזעזוע מהגודל של כל מה שמוצע כאן. לדוגמה, בתחילת השנה שעברה קניתי קופסת מקלוני אוזניים, קיוטיפס בלעז. בימים כתיקונם הייתי אומרת no big deal, רק שבמקרה דנן מדובר ב-big deal מאוד. מסתבר שבקופסה היו 625 מקלונים. לפי הערכה גסה, נשארו בקופסה עוד כ-413.5 מקלונים (ולא ניתן לחשוד בי שאני לא היגיינית).

אבל יותר מכל, השנה השנייה נפתחה בתהיות לגבי הזהות היהודית שלי ושלנו. הסיבה הרשמית לכך היא הסקר של מכון Pew שהיכה גלים כאן (A Portrait of Jewish Americans), וצייר תמונה עגומה למדי של עתיד יהדות ארה"ב; הסיבה האישית היא חווית יום כיפור השנה בקמפוס. בשעה שההורים שלי נהנו מהתפילות במניין האורתודוקסי בהלל (שלדבריהם הרים את התקרה באוויר), אני הייתי מתחילת הצום ועד סופו במניין הקונסרבטיבי. רוב מוחלט של הנוכחים לא ידע את התפילות או את המנגינות ששליחת הציבור הנעימה בקולה הערב, ופשוט ישב ובהה בחלל. מזמן לא התבאסתי ככה על יום כיפור. החג האהוב עליי היה נעדר כל רגש- שמחה, עצב, כעס, תשישות. הוא היה סתמי לחלוטין. הסתמיות הזו אינה ייחודית לארה"ב; במקרה יצא לי לחוות אותה כאן, אך באותה מידה היא מנת חלקם של אזרחי המדינה היהודית. ועם המחשבה הזו אני מתגלגלת מאז: מה עושה את התרבות שלנו יהודית? מה עושה אותנו ליהודים? איזו יהדות אנחנו משאירים לדורות הבאים? אנה אנו באים?

ולוואי לא לאלוהים פתרונים.

כפי שדרש יהודה עמיחי (מתוך "ספר לימוד החשבון"):

"...

עכשיו מותר. עכשיו אני בודק

כמה צדקתי וכמה טעיתי

ויודע מה עשיתי נכון ומה לא עשיתי. אמן."

ונהפוכו

הו, ההפקרות. כמעט חצי שנה שלא כתבתי. איזה חוסר אחריות. ומכיוון שבכך החטאתי את כל מטרתו של הבלוג, הרשומה היום תוקדש לכל מה שהתנהל בחצי השנה האחרונה הפוך מחוקי ההגיון והמציאות כפי שהם מוכרים לי.

קפה/קופי

להווי ידוע שקפה אמריקאי אמיתי הוא דלוח ונטול נשמה. אך מה עושים כשבכל זאת הדם כמה לקצת קפאין? נכנסים ל-Cafe. אבל Cafe, במקומות רבים באמעריקע, הוא מין כינוי שיקי לבר-מסעדה. אז יוצאים ועוברים למקום הבא. ומה תעשה הבחורה שרוצה מאפה ליד הקפה שלה? תיכנס למקום בעל השם האינדיקטיבי "Coffee-Place"-שקר-כלשהו. פה אולי מכינים קפה ראוי, אבל מאפה- אָין. בשלב זה, בהיעדר קפאין בדם וללא פחממה באופק הנראה לעין, השליחה תקפוץ אחוזת אמוק לנהר הפוטומאק ותשחה כל הדרך עד לאי הגיון, בתקווה שלמישהו שם אכפת מהצרכים שלה. אגב, מיותר לציין שארוחת הבוקר המשובחת ביותר נמצאה במקום המתקרא "Burger Heaven". לאלוהים הפתרונים.

רגע, אל תנוחו עדיין. מה לעשות שהאתגרים לא נוגעים רק לצלחת. עוד שני מונחים שפשוט לא עושים הגיון, כפי שאומרים כאן, ועשו לי את המוות, הם מונחים שבאמת ובתמים מביעים משהו הפוך לחלוטין ממשמעותם המילולית. או כך אני חשבתי, לפחות. הראשון, הוא המונח Turn Out. מונח זה משמש לתיאור סדר גודל הקהל הנוכח באירוע. בניגוד למה ששפחתכן חשבה, המילה Out ב-Turn לא מציינת כמה אנשים יצאו מהמקום עוד לפני שהתחלנו בחגיגה, אלא כמה אנשים נשארו ממש עד הסוף. אבל הלוואי וזה היה נגמר כאן- המונח הבא והלא פחות מופרך הוא The alarm went off. ההגיון אומר שאם האזעקה/שעון מעורר/ציוץ הציפורים "וונט עוף", הרי שלא שמענו ולו צפצוף אחד. אך לא. אם האלארם איז גואינג עוף, משמע שיש להכות בשעון ולכבותה. אתה הבנת את זה, ברוך?

גאווה מקומית

מפתיע ביותר, אך בניגוד למה שניתן היה לחשוב, לא אני אחראית לכשלונות של קבוצות כדורסל באזור הרי יהודה. ולראיה, מאז שהגעתי למרילנד גל נצחונות ושפעת ברכה מציפים את קבוצות הספורט המקומיות. כך, אוניברסיטת מרילנד ניצחה את אוניברסיטת דיוק בליגת המכללות (רק כדי לנחול תבוסה במשחק הגומלין בחוץ ולא לעלות שלב), והבולטימור רייבנס הביסה את סן פרנסיסקו 49ers בגמר הסופר בול (יתכן שלביונסה הייתה השפעה טובה גם כן).

אגב, סופרבול. לאלה מאיתנו שלא בקיאים, מדובר בגמר ליגת הפוטבול. אירוע תרבותי מהשורה הראשונה, שהפרסומות בו נמכרות במיליוני דולרים הדקה וזמן מסך של נשיקה אחת של בר רפאלי עם איזה גאון מחשבים מתולתל מכה הרבה יותר גלים מאשר תמונה אחת שלה בספורטס אילוסטרייטד. בשיא הערב עולה אמן בעל שם עולמי לתת את הנאמבר שלו. הפעם היו אלה ביונסה והדסטיניז צ'יילד. אח, שנות ה-90 המאושרות. אבל אתם בטח שמים לב שבמשך פסקה שלמה לא תיארתי את המשחק עצמו, נכון? יפה. פשוט כי המשחק לא רלוונטי. שתי קבוצות של מקררים רצים אחד לתוך השני, עומדים לרגע למשך חצי דקה, ואז רצים אחד לתוך השני שוב ומנסים להניע את הכדור לפי חוקיות כלשהי שאיש, ואני חוזרת- איש, אינו מבין. המקררים נכנסים זה בזה במשך כשלוש שעות, ואז נגמר המשחק ומוכרזת הקבוצה המנצחת.

יהודיה ערביה

רק אני, נשיא SJP (סטודנטס פור ג'אסטיס אין פאלסטיין) ושני סטודנטים תועים (וטועים) הגענו להקרנה של הסרט Roadmap to Apartehid, במסגרת "שבוע הסולידריות עם פלסטין" שקיימו SJP בקמפוס. להגנתי אומר, שהגעתי לאירוע רק לצרכי בקרה ווידוא שמרילנד לא משנה את פניו מאוני' פרו-ישראלית רגועה לאוניברסיטה של אש וגופרית. עם זאת, למרות הנוכחות המספרית הדלה הסרט עצמו הוא אחד מרגעי המשבר שיכולה שליחה לחוות, שכן הוא מציג את המיץ של השפל של הנוכחות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון, וכפי ששם הסרט מלמד- מסביר בפרוטרוט על שום מה יש להתייחס למדיניות ישראל כאל אפרטהייד. חושך בעיניים.

לענייננו: מכיוון שבקהל היו שלושה וחצי סטודנטים, נשיא SJP (נקרא לו "מייקל"- שכן הוא לחלוטין בחור יהודי מבית טוב) חשב שיהיה נחמד לפתוח במשחק היכרות, משהו ככה כדי לשבור את הקרח. מכיוון שאני בחורה ידידותית בסך הכל, ולא באה לחרחר ריב ומדון, זרמתי עם ההצעה הזו. יושבים בקהל: מייקל, כריסטינה (שאמא שלה ערביה מלוד), החבר שלה- חוזה (מאל סלוודור) ואני. אני מציגה את עצמי.

כריסטינה: את מ"שם"?

אני: כן, אני דור 14 בירושלים (אם לא להשוויץ עכשיו, אימתי?)

כריסטינה: <עיני עגל>

מייקל: קול! אז את יהודיה ערביה?

אני: סליחה?

מייקל: את יהודיה ערביה??

אני: לא, אני יהודיה ישראלית.

מייקל: אז איזו שפה אבותייך דיברו?

אני: לאדינו, ערבית, צרפתית, אנגלית, יידיש, עברית.

מייקל: יא! לאדינו! אני לומד ספרדית  ומת ללמוד לאדינו! אתם חייבים לשמוע את השיר האהוב עליי.

יו-טיוב: יהורם גאון, "אברהם אבינו פאדרה קרידו..."

שריפה, אחים, שריפה

מאז ומתמיד הייתי האחרונה להעיד על עצמה שתחזור לעבוד בצופים כמרכזת שבט. אבל מה לעשות, ככה יצא. עם זאת (ובהחלט יתכן שזו טעות לומר זאת בריש גלי), מעולם- גם לא בימי כמרכזת בוגרת- לא בניתי כתובת אש במו ידי. אני ממש טובה בשמירה על בטחון החניכים, במתן הוראות, בעמידה ביעדים, בעבודת צוות, במה שתרצו. אבל אני לא טובה בבניית כתובת אש. סליחה, אדייק: אין לי צל צלו של מושג איך בונים כתובת אש. תמיד עשיתי מה שאמרו לי, וזה בדרך כלל הסתכם בכפיתת הסנאדות שמחזיקות את הכתובת. אך נחשו מה פורום הקבוצות הפרו-ישראליות ביקשו שיהיה בטקס יום הזיכרון? נכון. כתובת אש.

כמה זיעה ניגרה עד שפוענחה רשימת הציוד באנגלית (burlap, אם אתם מחפשים יוטה בארה"ב במקרה; ואל תחשבו למלא דיזל בבקבוקי מים ריקים. הו לא. צריך לקנות מיכל מאובטח במיוחד, בחנות אחרת, ורק אז לחזור לתחנת הדלק ולבקש שימלאו את המיכל), וכמה עבירות בטיחות טואטאו מתחת לשטיח כאילו אין מכבי אש בעולם. השם ישמור, נס גלוי שאף סטודנט לא נשרף מהכתובת 65-בסיס-למגן-דוד שהרמתי שם בחצר האחורית (וכן, עטפתי בנייר כסף את עמוד הכדורסל- כולל הקרש- שממנו מתחתי את חוטי הברזל שאולתרו לכדי רשת, שעוגנה בעזרת כמה אבנים קטנות על הרצפה). אבל היי, הייתה כתובת אש בסוף ואפילו הודלקו 7 משואות על ידי שבעה סטודנטים ממרילנד שיעלו לארץ בשנה הבאה!

ישראל במרילנד

אגב הסטודנטים שמתעתדים לעלות ארצה- צחוק בצד- אכן, בניגוד לחוקי ההגיון, לא שיערתי איך קהילה אחת יכולה להיות מחוברת לישראל בכל כך הרבה קשרים ואופנים. מדהים איך טקס יום הזיכרון, מסיבת יום העצמאות, שבת ישראל ו-Israel Fest מושכים כל כך הרבה אנשים, וכל כך הרבה סטודנטים נרתמים למפעל ויוזמים מרצונם החופשי דרכים לשווק את ישראל בקמפוס. אז אמנם זה רק היבט אחד של העבודה שלי- העבודה עם קבוצות הסטודנטים, אבל אין ספק שזה הופך את החלק השני, והוא יצירת הקשרים עם הסטודנטים שאינם מעורבים, להרבה יותר קלה וברורה.

סבא

הרבה דברים השתנו מאז שהמראתי באוגוסט תשע"ב. אריאל התגייס (אמא: "הציעו לו לצאת לפלס"ר שריון". אני: "חשבתי שפלס"ר יש רק בצנחנים". אמא: <גלגול עיניים, תפילה חרישית לשלום בתה המנותקת מהמציאות>), יעלי ודרור נישאו (שידור סקייפ ישיר מאמצע Union Station), וסבא ישראל הלך לעולמו, בשיבה טובה בגיל 93. אני רוצה להקדיש את הרשומה הזו, שעיקרה הוא "ההיפך", לסבא- בשעה שרבים מבני דורי מתנערים מהמורשת הערבית, אני זכיתי לתובנה ההפוכה, בזכותו של סבא שחשף אותי ליפי השפה הערבית ולעושר התרבותי הגלום בה. יהי זכרו ברוך.

ערב טוב וושינגטון, בוקר טוב ישראל.

בעוד  15 שעות (אבל מי סופר) אני עולה על מטוס לארץ.

ביום שישי, 10.1, אור לר"ח טבת אני נוחתת בארץ.

אילנה ואני נתגלת עם 36 חבובים וחבובות מאוניברסיטת מרילנד עד ה-20.1, ואח"כ אהיה בבית למשך שבוע, עד ה-27.1.

אני לא יודעת איזה משני הגורמים משפיע יותר על רמת האדרנלין בגוף שלי כרגע (מה שמקשה עליי לישון את שנת היופי ולהגיע רעננה, בריאה ומלאת ברק לשדה התעופה):

אולי אני כל כך נרגשת בגלל הזמן שעבר?

בחוגים מסויימים בירושלים נהוג לצחוק עליי שמעולם לא פסעתי במשעולי כפרים נידחים בערבות פרו הרחוקה, או שלא עטיתי סמרטוטים ומיני שאלים בשלווה בהודו ונפאל. במקום זאת, בחרתי בטיולים קצרים, קרובים, בורגנים ושקטים להחריד. אם מעורבת בהם מוזיקה קלאסית- אדרבה ואדרבה. באמת שלא הייתי מטריחה אתכם בפרטי ההיסטוריה האישית והלא רלוונטית שלי, אלמלא הייתי כל כך נרגשת מהעובדה שעברו חמישה חודשים מאז הפעם האחרונה שהייתי בבית. מה שלום סבתא? האם קו 19 עודנו התגלמות הרוע בעולם? מי יוצא/ת עם מי?

אולי אני גם קצת חוששת להרגיש כמו אורחת, בבית שלי, לדעת שהזמן שלי מוגבל ושמחכה לי טיסה חזרה לוושינגטון?

ואולי פשוט מרגשת אותי ההזדמנות לראות את הארץ דרך העיניים של מי שעבורם היהדות ו/או ישראל אינן מובנות מאליהן. האם יתרגשו מהקסם של שבת בקיבוץ? האם ילכו ברחובות ירושלים מבלי להיחרד מהבלגאן הנבואי האופף אותה? מה יקחו הלאה מהקשר שבין יד ושם להר הרצל? האם יצליחו לבטא את שמו של דודו אהרון כמו שצריך? לתגלית הפתרונים, ואני נשארת עם סימני השאלה עד אשר נחזור לקמפוס ואשב איתם אחד על אחד, לפרק לגורמים את החוויה האדירה ש(י)עברו.

יהיה מה שיהיה, הנה מתחילים.