אנקדוטות מחיי שליחה במיל'

ראשית, כדי שתבינו מה פשר נסיעת הבזק הזו, הנה ההסבר הרשמי: הסוכנות היהודית, ארגון "הלל" ופדרציות צפון אמריקה פנו לכעשרים שליחי-עבר בבקשה שיגיעו לסייע לקמפוסים אסטרטגיים בחיזוק הקהילה הפרו-ישראלית בתקופה מאתגרת זו. מדובר בשליחות קצרת-טווח (בת שבועיים בכל קמפוס). השליחים, ובתוכם שפחתכם הנאמנה, עברו הכשרה לכך על ידי ה-ICC (Israel on Campus Coalition), משרד החוץ וצוות הסוכנות. המימון לפרויקט מגיע מקרנות החירום של פדרציות צפון אמריקה.

שפחתכם נשלחה בסבב הראשון ל-Muhlenberg College, מהסוג המתקרא Liberal Arts College, ונמצא ב-Allentown, Pennsylvania. במיולנברג כ-2,200 סטודנטים, מתוכם כ-600 יהודים.

כעת בשבוע חופש בניו-יורק, ובשבוע הבא אשים פעמיי ל-University of Chicago לשבועיים נוספים של טירוף חושים.

עוד על הפרוייקט, מעשי ומעשי עמיתיי השליחים בקמפוסים אליהם נשלחנו, תוכלו לקרוא כאן:

http://miluimfellows2014.wordpress.com 

ועכשיו, לעבודה:

==========

יום סטנדרטי. אני יושבת בקפה בקמפוס ומתכננת את פגישת "ועדת ישראל" המתוכננת לערב. כמו-כן, בהיותי בעלת יכולת מסוימת (הנתונה לפרשנות) של ביצוע מספר פעולות במקביל ("מאלטי-טאסקינג" בלע"ז), אני גם צופה במקביל בגמר גביע ווינר. הפועל נגד מכבי.

דקות אחרונות של המשחק. אני כבר יושבת בזווית לא הגיונית בגין מדורי הגיהינום והמתח שהפועל מעבירה אותי. פתאום (אם כי באופן ממש לא מפתיע) הפועל טועה טעות פטאלית שעלולה לעלות לה ביוקר. אני משחררת צווחה לחלל האוויר.

ראשים מסתובבים לכיווני, בהם גם ראשה של מנהלת ההלל היושבת בשולחן הסמוך בפגישה עם סטודנטית.

אני מסבירה לה שאני מאוד קומיטד.

להפועל.

כלומר... לעבודה.

=========

רמה מסוימת של דיכאון מציפה את נשמתי העדינה, עת אני שומעת יהודים טובים טובחים בשפה העברית על סמיכויותיה ללא רחם, או סתם משייכים לה מילים משפות זרות.

Are we meeting for Shalosh Seudos?

Where are you having Seudas Hamafsekes?

Have you met your Bashert yet?  How come you don't know what Bashert is? Maybe that's the reason why you haven't met him yet?
Mazel Tov!

============

בטח תסכימו איתי שאי אפשר להתעלם מאישה מאוד לבבית וחייכנית שהעמידה באמצע הקמפוס דוכן לממכר תכשיטים ופריטי אופנה מעשה ידיה. קוראים לה ג'ויס, היא חיה באלנטאון כל חייה וכששמעה שאני מישראל ממש נכמרו רחמיה והיא הביעה השתתפות בצערנו כמי שנאלצים להתמודד עם מציאות לא פשוטה. וואלה, התרגשתי.

המשכנו לדבר על כך שצריך למצוא פתרון שאינו צבאי, ועל כך שהאנשים הפשוטים, שאינם בדרג מקבלי ההחלטות, הם אלה שסובלים ממדיניות מייסרת של המנהיגים. ג'ויס מאוד שמחה שהיא יכולה לנהל איתי שיחה פשוטה ונינוחה, כי היא בעצמה מדור ילדי הפרחים והיא כואבת את צער העולם (במילותיה שלה).

ואז התחיל הכיף.

ג'ויס אמרה שאני חייבת להודות שהטבח שישראל ביצעה במאות הנשים והילדים הפלסטינים הוא פשוט בלתי נסבל. תוך הסתייגות גמורה שאין הרג לגיטימי, ציינתי שלמיטב הבנתי המוגבלת- שכן כמוה כמוני, אני ניזונה מאתרי חדשות ומסיפורים שאני שומעת מחברים- למיטב הבנתי מדובר בתוצאה ישירה של תגובה לירי חמאס המתבצע מתוך אוכלוסיה אזרחית. כמו-כן, ציינתי כי אם זכרוני אינו מטעני נחשפו אי-אלו מנהרות תופת וכו' וכו'. לסיום, הסברתי מעט על מבנה ההנהגה הפלסטינית ברצועה ובגדה, הסברתי שאין התנחלויות ברצועת עזה (""really? I didn't know! הייתה תגובתה) וסיכמתי בכך שברור שהן ישראלים הן פלסטינים סובלים במצב הנתון, אך ההגינות מחייבת להפנות את אותן שאלות גם להנהגה הפלסטינית- תהא זו אשר תהא.

וג'ויס, שוחרת השלום שהיא, אמרה שהיא לא יכולה לנהל את השיחה הזו יותר מכיוון שברור שאני biased. קמה והלכה.

נשארתי נטועה במקום, מסתכלת עליה ומחייכת.

נדרשו לה שתי דקות להבין את הפרדוקס, והיא חזרה. סיימנו ברוח טובה ובאיחולי שלום לשני הצדדים, והזמנתי אותה פעם לקפוץ לקפה.