הפעם, סקירה של יום סטנדרטי בעבודה. יתכן שלטובת העניין קיבצתי אירועים מכמה ימים שונים, אבל לכם אין שום דרך לדעת את זה, ובעיקר- זה לא ממש משנה, כי הכל קרה באמת. העיקר שתיהנו.
06:30 - השכמה. למה בעצם? הרי אני צריכה לצאת מהבית רק ב-8. קריאה זריזה של ההודעות מהלילה (10 הודעות מאנשי החוף המערבי, 17 הודעות מהארץ, ועוד 5 הודעות אקראיות מאנשים שלא מקפידים על שעות השינה שלי), וניסיון לישון עוד חצי שעה.
07:30 - איזו טעות. כמובן שהתעוררתי מאוחר מדי. התארגנות מטכ"לית וריצה לאוטובוס.
08:00 -
אלוהים אדירים. הייתם חושבים שאחרי שנה וחצי אבין
שעליי לבדוק את התחזית בכל בוקר, אחרת אמצא את עצמי יוצאת לעבודה בלי מטריה וכפפות,
בטוחה שמזג האוויר יהיה מקסים כמו אתמול (15 מעלות אחרי שבועות של מינוס קטסטרופלי),
ו-בום, שלג. ובכן, רב לי. הבו לי אביב.
08:50 -
הקדמתי לפגישה הראשונה עם סטודנט, נקרא לו א', באחד מבתי הקפה בקמפוס. זמן טוב
לענוד את העגילים שלא הספקתי לענוד הבוקר מפאת הלחץ. מוזר, משום מה תנוכיי לא
מקבלים את העגילים בשמחה כבכל בוקר והעסק מעט כואב.
09:05 -
א' מגיע, עיניו טרוטות. נראה כאילו נפל הרגע מהמיטה. -קפה? שוקו? -בטח, למה לא.
מה, את משלמת? לא לא, החברה שלי לא תאהב את זה. -(חמוד, אני יכולה להיות אמא שלך)
אל תדאג, זה על חשבון ההלל. משלמים לי כדי לשתות איתך קפה. -(א' נרגע). על הפרק:
הכנת מצגת על ישראל באחד הקורסים שלו.
09:45 -
מסע רגלי מפרך בקור חודר עצמות לצד השני של הקמפוס, לפגישה עם אחראי קשרי החוץ של
האוניברסיטה. נפגשנו לראשונה בארוחת פרופסורים (ויעל אחת) עם ארי שביט, ואנחנו
נפגשים היום כדי ללמוד על הקשרים ההיסטוריים שבין אוני' מרילנד לאוניברסיטאות בארץ
ומה בין מרילנד לתופעת ה-BDS (אפשר לנשום לרווחה). בשורה
התחתונה: אני- מבטיחה להדק את הקשרים בין הלל לאגף הקש"ח לקידום תכניות
לימודים בארץ, הפרופסור- (1) מבקש לדעת למה ארי שביט התלהב כששמע מי הוא אבא (2)
מביע דעתו שאני צריכה לעסוק בדיפלומטיה ויח"צ.
11:00 -
סוף סוף במשרד. מענה זריז לעשרים המיילים שהתקבלו מאז שעזבתי את המשרד אמש ב-8
בלילה (אנחנו בשיאה של עונת היעדר חיי החברה) והתכתבות עם הארץ (- בוקר טוב - כבר
כמעט לילה אצלנו) ועם קבוצת התמיכה של שליחי שנה שניה (סלפיז של בוקר).
11:30 -
שיחת חניכה שבועית עם הסופרוויזורית. היום נשוחח על הזמנה אסטרטגית של סטודנטים
בעמדות מפתח לועידת איפא"ק, אציג לה את תוכנית המפגש הבא של ה-Israel Fellowship, וחלוקת 160 הסטודנטים
שנרשמו לתגלית בקיץ הקרוב לארבע קבוצות שונות.
12:30 -
פוסט אובליגטורי בפייסבוק. משהו על דובר שמגיע לקמפוס, ומכיל הרבה סימני קריאה
ותיוגים של סטודנטים חסרי ישע. אין ספק שמאז יצאתי לשליחות הפכתי לחיית מדיה חברתית. אמת, אני יכולה לבחור מי יראה את הפוסטים הנהדרים
שלי (ובעיקר- מי לא יראה, כדי לא להתיש את דוברי העברית שבינינו), אבל לפעמים אני
רוצה שגם החברים בארץ ידעו מי מגיע אלינו או שההרשמה לתגלית עדיין פתוחה. סתם ככה,
כדי שלא אמצא את עצמי אחר כך כותבת בלוג שנושאו "יום בחיי", כדי להסביר
להם מה אני עושה ביום יום. אה, רגע.
13:00 -
ישיבת תכנון Alternative Spring Break במקסיקו, לקראת הטיסה
ביום חמישי הקרוב (קונספט נהדר של בילוי החופשות מהלימודים בהתנדבות בקהילות
מו/חלשות, בהסתמך על ערך "תיקון עולם" השגור בפי כל כאן). נוכחים: מנהלת
תוכניות ההתנדבות בהלל, שני הסטודנטים שמרכזים את הקבוצה, ובסקייפ אשת השטח במרכז
של Project Ten במקסיקו. מבין כולנו, רק אשת השטח במקסיקו
יודעת מה, בעצם, נעשה שם עם עשרת הסטודנטים שיוצאים לפרוייקט, אבל גם זה מוטל בספק
כי הקבוצה האחרונה של המתנדבים בדיוק עזבה ואין ממש קבוצה שמפעילה את המרכז כרגע,
אז אנחנו ננחת ונראה וננסה ונקווה לטוב. העיקר שאני את החיסונים שלי קיבלתי.
האמת היא
שכשחושבים על זה אני לא בטוחה שאני רגועה בעניין החיסונים. התור הזמין היחיד היה
במרפאת walk in, כזו שלא צריך לקבוע תור מראש כולל פגישת
יעוץ, אלא את פשוט מגיעה ומתחסנת. וגם משלמת במזומן בלבד. המ.
14:30 -
סדרת ראיונות לתגלית. מוטיב חוזר בכל הראיונות, הוא שכשאני שואלת את הסטודנטים מה
היא היהדות עבורם, הם מתחילים בהסבר ארוך ומפורט מה היא לא. אחר כך,
ובהתפתלויות לא פשוטות, הם בדרך כלל מסבירים שהיהדות היא מנגנון הזדהות לקולקטיב
כלשהו, ובעיקר היסטוריה. הראיונות האלה בדרך כלל די מבאסים אותי. אוי לנו מיהודים
שמגדירים את דרכם בצורה סבילה כל כך, שהיהדות כל כך נפקדת מחייהם. אוי לנו כי
אבדנו.
16:00 -
קפה של אחר הצהריים עם סטודנטית יוצאת התגלית האחרונה, נקרא לה ט'. ט' אמנם מותשת
משבוע המיונים לסורוריטיז (מזל טוב, היא התקבלה לסורוריטי סיגמה-דלתא-טאו של הבנות
היהודיות. אני חברה של כבוד בסורוריטי עמבה-גמבה-במבה), אבל מאוד להוטה להשתלב
בהלל ומאוד רוצה ללמוד עברית. מי אני שאחסום אותה בדישה?
אגב,
העגילים עדיין מציקים. זה לא נעים, אבל מה לא עושים בשביל היופי.
17:30 -
פגישת חירום עם ראשי הקבוצות הפרו-ישראליות, לקראת שבוע אפרטהייד ש"סטודנטים
למען פלסטין" מתכננים בשבוע הבא, כולל בניית חומת האפרטהייד (גדר הבטחון?) במרכז
הקמפוס. בשורה התחתונה: ללא תגובה רשמית שלנו, ללא פעולות נגד, בעיקר כי
אוניברסיטת מרילנד היא אוניברסיטה מאוד לא פוליטית, ואין לנו שום עניין לייצר דרמה
מיותרת. לכל היותר נראה בכך הזדמנות לשיחות משמעותיות עם סטודנטים חדשים, מה
שמכונה בעגה המקומית אינגייג'מנט, ואני אזכה לישון בלילה.
19:00 -
פגישה ראשונה של "משלנו" - קבוצת סטודנטים דוברי עברית. מי שמכיר אותי
יודע שהעבודה עם ישראלים בחו"ל לא הייתה לי טבעית בראשונה, ולמרות זאת מצאתי
את עצמי מתרגשת מהמעמד. והעיקר- שמונה פרצופים חדשים שאלמלא הפורום הזה לא היו
מתקרבים לאירועים שקשורים לקהילה היהודית.
20:00 -
הפסקת שירותים. לשם שינוי הפעם לא מדובר בריצה מרתונית בין פגישות, כך שיש לי דקה
להביט במראה. לשמחתי, אני חושבת שהבנתי מה הבעיה עם העגילים. לצערי, אני חושבת
שאני ישנה מעט מדי שעות. מסתבר שאת העגילים הגדולים שענדתי הבוקר, ענדתי מבלי
להסיר את העגילים הקטנים שענדתי אתמול. בשלב זה לא נותר לי אלא לצחוק, על עצמי
כמובן. הבחורה שבדיוק נכנסה לשירותים כשאני פרצתי בצחוק, ברחה במנוסה.
20:15 -
פגישת מוטיבציה עם נשיא קבוצת איפא"ק, שמרגיש שהוא עושה הכל לבד וגם מרגיש
חסר בטחון לקראת ישיבת ה-board הקרובה. כמה מילים של
העצמה, שימוש מרובה במילה "אנחנו" ולא "אני", מעבר על
לו"ז הישיבה בקצב הכתבה, וסילוק הסטודנט כדי להספיק לעלות על האוטובוס הביתה
(עדכון: בוועידת איפא"ק שהתקיימה כמה ימים אחר כך, הבחור עלה לבמה בשם הקבוצה
לקבלת תואר Activists of the Year. תחושת גאווה הורית הציפה
את לבי).
21:30 -
אני בבית. עם מעט מוטיבציה ורצון טוב גם אספיק ללכת לחדר הכושר וגם אראה עוד איזה
פרק משובח של "הבית הלבן", ובעיקר אזכור להסיר את העגילים.
לכל מי
שהחזיק מעמד עד כה-
הספירה
לאחור החלה.
בשבת
פרשת "בחקתי" אני כבר אהיה בבית.
