הו, ההפקרות. כמעט חצי שנה שלא כתבתי. איזה חוסר אחריות. ומכיוון שבכך החטאתי את כל מטרתו של הבלוג, הרשומה היום תוקדש לכל מה שהתנהל בחצי השנה האחרונה הפוך מחוקי ההגיון והמציאות כפי שהם מוכרים לי.
קפה/קופי
להווי ידוע שקפה אמריקאי אמיתי הוא דלוח ונטול נשמה. אך מה עושים כשבכל זאת הדם כמה לקצת קפאין? נכנסים ל-Cafe. אבל Cafe, במקומות רבים באמעריקע, הוא מין כינוי שיקי לבר-מסעדה. אז יוצאים ועוברים למקום הבא. ומה תעשה הבחורה שרוצה מאפה ליד הקפה שלה? תיכנס למקום בעל השם האינדיקטיבי "Coffee-Place"-שקר-כלשהו. פה אולי מכינים קפה ראוי, אבל מאפה- אָין. בשלב זה, בהיעדר קפאין בדם וללא פחממה באופק הנראה לעין, השליחה תקפוץ אחוזת אמוק לנהר הפוטומאק ותשחה כל הדרך עד לאי הגיון, בתקווה שלמישהו שם אכפת מהצרכים שלה. אגב, מיותר לציין שארוחת הבוקר המשובחת ביותר נמצאה במקום המתקרא "Burger Heaven". לאלוהים הפתרונים.
רגע, אל תנוחו עדיין. מה לעשות שהאתגרים לא נוגעים רק לצלחת. עוד שני מונחים שפשוט לא עושים הגיון, כפי שאומרים כאן, ועשו לי את המוות, הם מונחים שבאמת ובתמים מביעים משהו הפוך לחלוטין ממשמעותם המילולית. או כך אני חשבתי, לפחות. הראשון, הוא המונח Turn Out. מונח זה משמש לתיאור סדר גודל הקהל הנוכח באירוע. בניגוד למה ששפחתכן חשבה, המילה Out ב-Turn לא מציינת כמה אנשים יצאו מהמקום עוד לפני שהתחלנו בחגיגה, אלא כמה אנשים נשארו ממש עד הסוף. אבל הלוואי וזה היה נגמר כאן- המונח הבא והלא פחות מופרך הוא The alarm went off. ההגיון אומר שאם האזעקה/שעון מעורר/ציוץ הציפורים "וונט עוף", הרי שלא שמענו ולו צפצוף אחד. אך לא. אם האלארם איז גואינג עוף, משמע שיש להכות בשעון ולכבותה. אתה הבנת את זה, ברוך?
גאווה מקומית
מפתיע ביותר, אך בניגוד למה שניתן היה לחשוב, לא אני אחראית לכשלונות של קבוצות כדורסל באזור הרי יהודה. ולראיה, מאז שהגעתי למרילנד גל נצחונות ושפעת ברכה מציפים את קבוצות הספורט המקומיות. כך, אוניברסיטת מרילנד ניצחה את אוניברסיטת דיוק בליגת המכללות (רק כדי לנחול תבוסה במשחק הגומלין בחוץ ולא לעלות שלב), והבולטימור רייבנס הביסה את סן פרנסיסקו 49ers בגמר הסופר בול (יתכן שלביונסה הייתה השפעה טובה גם כן).
אגב, סופרבול. לאלה מאיתנו שלא בקיאים, מדובר בגמר ליגת הפוטבול. אירוע תרבותי מהשורה הראשונה, שהפרסומות בו נמכרות במיליוני דולרים הדקה וזמן מסך של נשיקה אחת של בר רפאלי עם איזה גאון מחשבים מתולתל מכה הרבה יותר גלים מאשר תמונה אחת שלה בספורטס אילוסטרייטד. בשיא הערב עולה אמן בעל שם עולמי לתת את הנאמבר שלו. הפעם היו אלה ביונסה והדסטיניז צ'יילד. אח, שנות ה-90 המאושרות. אבל אתם בטח שמים לב שבמשך פסקה שלמה לא תיארתי את המשחק עצמו, נכון? יפה. פשוט כי המשחק לא רלוונטי. שתי קבוצות של מקררים רצים אחד לתוך השני, עומדים לרגע למשך חצי דקה, ואז רצים אחד לתוך השני שוב ומנסים להניע את הכדור לפי חוקיות כלשהי שאיש, ואני חוזרת- איש, אינו מבין. המקררים נכנסים זה בזה במשך כשלוש שעות, ואז נגמר המשחק ומוכרזת הקבוצה המנצחת.
יהודיה ערביה
רק אני, נשיא SJP (סטודנטס פור ג'אסטיס אין פאלסטיין) ושני סטודנטים תועים (וטועים) הגענו להקרנה של הסרט Roadmap to Apartehid, במסגרת "שבוע הסולידריות עם פלסטין" שקיימו SJP בקמפוס. להגנתי אומר, שהגעתי לאירוע רק לצרכי בקרה ווידוא שמרילנד לא משנה את פניו מאוני' פרו-ישראלית רגועה לאוניברסיטה של אש וגופרית. עם זאת, למרות הנוכחות המספרית הדלה הסרט עצמו הוא אחד מרגעי המשבר שיכולה שליחה לחוות, שכן הוא מציג את המיץ של השפל של הנוכחות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון, וכפי ששם הסרט מלמד- מסביר בפרוטרוט על שום מה יש להתייחס למדיניות ישראל כאל אפרטהייד. חושך בעיניים.
לענייננו: מכיוון שבקהל היו שלושה וחצי סטודנטים, נשיא SJP (נקרא לו "מייקל"- שכן הוא לחלוטין בחור יהודי מבית טוב) חשב שיהיה נחמד לפתוח במשחק היכרות, משהו ככה כדי לשבור את הקרח. מכיוון שאני בחורה ידידותית בסך הכל, ולא באה לחרחר ריב ומדון, זרמתי עם ההצעה הזו. יושבים בקהל: מייקל, כריסטינה (שאמא שלה ערביה מלוד), החבר שלה- חוזה (מאל סלוודור) ואני. אני מציגה את עצמי.
כריסטינה: את מ"שם"?
אני: כן, אני דור 14 בירושלים (אם לא להשוויץ עכשיו, אימתי?)
כריסטינה: <עיני עגל>
מייקל: קול! אז את יהודיה ערביה?
אני: סליחה?
מייקל: את יהודיה ערביה??
אני: לא, אני יהודיה ישראלית.
מייקל: אז איזו שפה אבותייך דיברו?
אני: לאדינו, ערבית, צרפתית, אנגלית, יידיש, עברית.
מייקל: יא! לאדינו! אני לומד ספרדית ומת ללמוד לאדינו! אתם חייבים לשמוע את השיר האהוב עליי.
יו-טיוב: יהורם גאון, "אברהם אבינו פאדרה קרידו..."
שריפה, אחים, שריפה
מאז ומתמיד הייתי האחרונה להעיד על עצמה שתחזור לעבוד בצופים כמרכזת שבט. אבל מה לעשות, ככה יצא. עם זאת (ובהחלט יתכן שזו טעות לומר זאת בריש גלי), מעולם- גם לא בימי כמרכזת בוגרת- לא בניתי כתובת אש במו ידי. אני ממש טובה בשמירה על בטחון החניכים, במתן הוראות, בעמידה ביעדים, בעבודת צוות, במה שתרצו. אבל אני לא טובה בבניית כתובת אש. סליחה, אדייק: אין לי צל צלו של מושג איך בונים כתובת אש. תמיד עשיתי מה שאמרו לי, וזה בדרך כלל הסתכם בכפיתת הסנאדות שמחזיקות את הכתובת. אך נחשו מה פורום הקבוצות הפרו-ישראליות ביקשו שיהיה בטקס יום הזיכרון? נכון. כתובת אש.
כמה זיעה ניגרה עד שפוענחה רשימת הציוד באנגלית (burlap, אם אתם מחפשים יוטה בארה"ב במקרה; ואל תחשבו למלא דיזל בבקבוקי מים ריקים. הו לא. צריך לקנות מיכל מאובטח במיוחד, בחנות אחרת, ורק אז לחזור לתחנת הדלק ולבקש שימלאו את המיכל), וכמה עבירות בטיחות טואטאו מתחת לשטיח כאילו אין מכבי אש בעולם. השם ישמור, נס גלוי שאף סטודנט לא נשרף מהכתובת 65-בסיס-למגן-דוד שהרמתי שם בחצר האחורית (וכן, עטפתי בנייר כסף את עמוד הכדורסל- כולל הקרש- שממנו מתחתי את חוטי הברזל שאולתרו לכדי רשת, שעוגנה בעזרת כמה אבנים קטנות על הרצפה). אבל היי, הייתה כתובת אש בסוף ואפילו הודלקו 7 משואות על ידי שבעה סטודנטים ממרילנד שיעלו לארץ בשנה הבאה!
ישראל במרילנד
אגב הסטודנטים שמתעתדים לעלות ארצה- צחוק בצד- אכן, בניגוד לחוקי ההגיון, לא שיערתי איך קהילה אחת יכולה להיות מחוברת לישראל בכל כך הרבה קשרים ואופנים. מדהים איך טקס יום הזיכרון, מסיבת יום העצמאות, שבת ישראל ו-Israel Fest מושכים כל כך הרבה אנשים, וכל כך הרבה סטודנטים נרתמים למפעל ויוזמים מרצונם החופשי דרכים לשווק את ישראל בקמפוס. אז אמנם זה רק היבט אחד של העבודה שלי- העבודה עם קבוצות הסטודנטים, אבל אין ספק שזה הופך את החלק השני, והוא יצירת הקשרים עם הסטודנטים שאינם מעורבים, להרבה יותר קלה וברורה.
סבא
הרבה דברים השתנו מאז שהמראתי באוגוסט תשע"ב. אריאל התגייס (אמא: "הציעו לו לצאת לפלס"ר שריון". אני: "חשבתי שפלס"ר יש רק בצנחנים". אמא: <גלגול עיניים, תפילה חרישית לשלום בתה המנותקת מהמציאות>), יעלי ודרור נישאו (שידור סקייפ ישיר מאמצע Union Station), וסבא ישראל הלך לעולמו, בשיבה טובה בגיל 93. אני רוצה להקדיש את הרשומה הזו, שעיקרה הוא "ההיפך", לסבא- בשעה שרבים מבני דורי מתנערים מהמורשת הערבית, אני זכיתי לתובנה ההפוכה, בזכותו של סבא שחשף אותי ליפי השפה הערבית ולעושר התרבותי הגלום בה. יהי זכרו ברוך.
