שבת פתיחה > סמינר מרכזים > נרגילה ונשירה > שבת בדירה > הדרך ארכה עד מאוד
קצת תכל'ס
שבת פתיחה: ובכן,
אוני' מרילנד התברכה בקהילה יהודית עצומה (כאמור, למנגל הפתיחה הגיעו 1100 איש).
בערב השבת הראשונה של שנת הלימודים בקמפוס, היו בערך 700 סטודנטים בתפילה (בשלושה
מניינים מזרמים שונים), וכמחציתם נשארו לארוחת ערב (שלמרבה ההפתעה הייתה טעימה
מאוד (וכבר טעמתי תוצרים של חדרי אוכל כאלה ואחרים). כדי לא להישאר לישון בקמפוס
בשבת קיצית ארוכה מאוד מאוד, צעדתי בתום הארוחה עם הדירקטור לביתו, כדי לבלות שם
את שארית השבת. הלכנו שעתיים, וזה עוד נחשב קרוב. עכשיו, זה לא שאף פעם לא הלכתי
ברגל בשבת, אבל פתאום המציאות חבטה בי במלוא עוצמתה- ממש תפסה אותי בכתפיים, נענעה
אותי (היא די בוטה, המציאות) ואמרה: ירושלים? לא. קרי, בראש השנה, לא אוכל לעשות כמנהג ירושלים-
ארוחה אחת בבית, לקפוץ בערב ליובב, ארוחה אחת אצל סבתא, עוד מנגל אצל ישי, קפה אצל
רוני, ועל הארוחה הרביעית מדלגים מפאת עומס על מערכת העיכול. מסרו ד"ש שם
בבית, כן?
Leadership Retreat: (על רגל אחת, ולטובת יוצאי צופים: סוג של סמינר מרכזים לסטודנטים
שמשמשים כראשי הקבוצות הפעילות בהלל). במהלך הסמינר אני וקורין (אחראית על קשר עם
ה-Greek students, ואני שוב מזמינה אתכם לברר מה זה אומר Greek life) העברנו סדנת
"אינגייג'מנט בייסד ריליישנשיפ". הכוונה אינה (לצערי) ל"המדריך
המלא לזוגיות" מבית היוצר של ג'ידייט, אלא לאסטרטגיות יצירת קשרים עם
סטודנטים חדשים והרחבת מעגלי ההשפעה שלנו כג'ואיש לידרז. העברנו את הסדנה לארבע
קבוצות שונות. במסגרת חוסר הביטחון שעוד מקנן בלבב פנימה, עם הקבוצה הראשונה אני
הצגתי דברי פתיחה בלבד, וקורין עשתה את כל השאר. עם הקבוצה השנייה כבר הרגשתי בנוח
כדי להנחות את הסימולציות (ולא רק לבהות בסטודנטים, שזה קצת מביך- אותי ובעיקר
אותם), ועד הקבוצה הרביעית כבר ממש התפרעתי והגבתי בזמן אמת (!!) לדברים שהם אמרו.
ממש כך. את השבת סיימנו בסבב אחד גדול- מה כל אחד מאחל לעצמו ולנוכחים לשנה החדשה,
ולוואי שהייתי יכולה לחזור עכשיו על כל הדברים המרגשים שנאמרו. #that'sHillel.
Hokkah On The Mall: השבוע הקבוצה TERPAC (טראפין* איזראל פאבליק
אפיירז קומיטי) ארגנה אירוע פתוח בשדרה הראשית בקמפוס (הנקראת גם mall, כמו ה-mall בוושינגטון די.סי.-
שזה ממש לא קניון אלא שדרה רחבת ידיים וארוכה עד למאוד). הקבוצה, ששמה לה למטרה להעמיק
את ההיכרות עם תרבות ישראל בקמפוס, הוציאה נרגילות ופרשה מחצלות, והזמינה עוברי
אורח להסב לשאכטה. רק היה חסר איזה חומוס מאיזה מטבח מפוקפק באבו-גוש. האירוע היה
מוצלח ביותר והייתה אווירה מאוד טובה ולבנטינית, אך בה בעת מסתמן שהאתגר האמיתי
שלי השנה יהיה לייצר שיח תרבותי שמתקדם שלב אחד מעבר לנרגילה ולגמל (וכן, יש גמל.
באירוע יום העצמאות מביאים גמל. לא בובה של גמל, ג מ ל). אבל עוד חזון למועד.
*טראפין- אותו צב שמשמש כסמל של
האוניברסיטה. כפי שכבר אמרתי-Fear the turtle (הארה של הרגע- מעניין
אם הסטודנטים יזרמו עם Fear the Gertel)
שבת בדירה: לראשונה מאז הגיעי לפה, ביליתי שבת שלמה
בדירה. היה כיף לא לארוז שוב ולנוע ממקום למקום. כינסתי מספר נפשות ישראליות לכדי
ארוחת ערב גדולה אחת, ושמרית ואוהד אף נשארו לשאר השבת ולבילוי של מוצ"ש פה, שכלל
פרוזן יוגורט עם חברים מקומיים שרכשתי בבית הכנסת וסרט בקולנוע העצום שמתחת הבית
שלי. הכי נייטיב אמריקן.
חשבתי שכבר התמקמתי
> כשבמטרו מישהי שאלה אותי איזו רכבת
עליה לקחת כדי להגיע לנקודה כלשהי, ועניתי בשליפה (הערכה גסה- נדרשו לי רק כ-2.6
שניות לענות). תגובה מהירה מאוד לעניות דעתי. מיד אחרי שעניתי לה כל כך מהר, חשבתי
שיהיה נכון לוודא (אבל לא אמרתי לה, כדי לא להרוס את יחסי האמון שבנינו כל כך
מהר). ונחשו מה? צדקתי! <טפיחה על השכם>
> כשאאודי, המנקה ב"הלל" (כן,
אאודי כמו המכונית), נכנסה למשרד שלי וביקשה ממני לעזור לה לקרוא כתבה מהעיתון ולהתאמן
בקריאת אנגלית (היא מדרום אמריקה). ממני! אני מניחה שהיא לא שמעה בחיים על ישראל
או על כך שאנחנו לא מדברים אנגלית. אבל שוב, למה להרוס את מערכת היחסים הנפלאה
שלנו (גוד מורנינג אאודי, גוד מורנינג ייל)?
והסתבר שהתבדיתי
> כשהגעתי לפה האדמה בערה. לא מהתרגשות לקראת בואי
(כלומר, אולי גם, אבל לא בעיקר) אלא מפני שהיו בערך 40 מעלות בצל ו-90% לחות (זו
לא הגזמה). העניין הוא שגם ירד מבול טרופי חם ומגעיל כזה. בכמויות אדירות. השבוע ירדו
הטמפרטורות, כיאה לחודש ספטמבר הקסום (רק דברים טובים קורים בספטמבר), ופתאום
השמים כחולים ואין עננה אחת לרפואה. לא מבינה את זה.
> אני לא יודעת אם זה עניין אמריקאי,
אבל אין פה מנורות תקרה. התאורה היא רק על ידי מנורות רצפה (לא, אין לי רצפת דיסקו
עם אורות מתחלפים, אם כי לא הייתי מתנגדת. הכוונה פשוט למנורות עומדות). למזלי, יש
המון שקעים ברחבי הבית, אבל פחות למזלי מניין המתגים רב ממניין השקעים. המתגים
מפוזרים באופן אקראי, וכדי להפעיל שקע מסוים צריך להתחיל לשחק עם כל המתגים עד
שמתג אקראי מתברר כאחראי על אספקת החשמל לאותו שקע. זכרו את המתגים הללו, הם עוד
יעשו לנו צרות.
> עוד עניין אמריקאי מובהק, הוא טוחן
האשפה- גארבג' דיספוזל. אותו בלנדר שיושב מתחת לכיור וגורס עד דק את כל השליכטה
שבישראל בדרך כלל מצטברת במסננת. למרבה הצער, המתג שמתחת לכיור לא עבד וטוחן האשפה
שלי נותר מושבת, מה שגרם (מחילה) לצחנת אימים מהכיור. ניגשתי לגרייס מהקבלה (כן,
קוראים לה גרייס ואנחנו החברות הכי טובות מאז שסיפרתי לה שגם לי קוראים גרייס)
וביקשתי שאנשי התחזוקה יגיעו לבקר כדי לבדוק מה העניין. למחרת, כמובטח, הגיע הנרי
מהתחזוקה (הנרי לבש חליפת עבודה עם השם שלו רקום עליה, ולא עם מכנסיים שיושבים על
קצה הישבן בואכה הברך). הדבר הראשון שהנרי עשה היה לבדוק אם יש בעיה במתג של
הדיספוזל. אבל איזה קטע שהמתג של הדיספוזל הוא לא אותו המתג מתחת לכיור (מה שבכל
זמן ומקום אחרים היה נחשב המקום ההגיוני למתג שאחראי על הכיור), אלא מתג שנמצא על
הקיר שמאחורי הכיור, חצי מטר ימינה מהכיור. אז כמובן שהדיספוזל עובד כמו שצריך, ולכיור
שלום.
ברכת שנה טובה שלוחה לכם, היכן אשר תהיו,
וליקיריכם, מי שיהיו.
